כלים חדשים שהוברקו בשומן איסור אם מועיל בהם הגעלה


בס"ד

הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א

 

כתב הפמ׳׳ג (שפ״ד ס״ק ג' ד״ה לענין דינא) דהכלים שנשתמש בהם בחמין והודחו היטב מותר להשתמש בהם בצונן דרך ארעי ולא בקביעות ואפילו בדבר חריף יבש, אבל כלי חרס אסור להשתמש בו צונן אפילו על ידי הדחת הכלי, שכל שאין לו תקנה בהגעלה יש לחוש שיבוא לידי תקלה אפילו בשימוש עראי בצונן, וכן כלי עץ שבלעו על ידי אש, כגון שנפל חלב חם מהותך מהנר, דהוי תשמישו על ידי האור ואין לו תקנה בהגעלה, אסור להשתמש בו בצונן אפילו דרך עראי שמא יבוא לידי תקלה.

ונפקא מינה למעשה מה שעוררו על הנהוג בבתי חרושת להבריק כלי מתכת חדשים על ידי שומן איסור, האם מועיל בזה הגעלה, דכיון שמחממים את הכלי כשהוא משוח בשומן האיסור, נחשב בתשמישו על ידי האור שצריך ליבון, ואפילו דרך ארעי אסור להשתמש בו בצונן, וכל שכן על ידי בישול.

והנה לענין כלי שתשמישו על ידי האור, כתב השו״ע (סי׳ קכא סעי׳ ד), ׳מחבת שמטגנים בה, אף על פי שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה, לענין שאר איסורים צריכה ליבון׳. וכתב הש״ך (שם ס״ק ח) הטעם לחלק בין חמץ לשאר איסורים, משום שחמץ מקרי התירא בלע, ולפי זה גם במחבת של חלב או בשר סגי בהגעלה כיון דהיתרא בלע. והביא שהרמ״ע מפאנו (סי׳ צו) כתב טעם אחר בזה, שמחבת של עובד כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא על ידי שאר משקין כגון שמן וכדומה, ולכן הוי תשמישו על ידי האור, מה שאין כן במחבת של חמץ, ולפי זה גם מחבת של חלב או בשר צריך ליבון, כיון שבלע בלי שום אמצעי.

והחילוק הראשון שכתב הש״ך הוא על פי מה שכתב הבית יוסף (שם) שנחלקו רבינו יואל ובנו האבי עזרי במחבת האם תשמישה על ידי האור, והביא דבריהם הטור (או׳׳ח סי׳ תנא), דלרבינו יואל המחבת צריכה ליבון ולדעת הראבי״ה המחבת נכשרת בהגעלה, והרא״ש (פסחים פ״ב סי׳ ז) הסכים עם הראבי״ה, והרשב״א (תורת הבית ב״ד ש׳׳ד לה.) פסק כרבינו יואל שהמחבת צריכה ליבון. וטעם מחלוקתם מבואר ברא״ש וברשב״א, שדעת רבינו יואל שצריך ליבון משום דבשעת הטיגון שואבת האש את השמן והרבה פעמים המחבת נוגעת בבשר עצמו ובעיסה עצמה, ודעת הראבי״ה דכיון שהמקום היבש מקושר עם כל הבשר שהוא לח ומבליע לחותו ביבש בתמידות לא חשיב תשמישו על ידי האור וסגי בהגעלה.

ולדעת רבנו יואל והרשב״א גם בפסח צריכה המחבת ליבון, ולדעת הראבי״ה והרא״ש גם במחבת של איסור סגי בהגעלה. אלא שהבית יוסף כתב שלענין חמץ מקילין כהראבי״ה והרא׳׳ש דסגי בהגעלה, אבל בשאר איסורים מחמירים כרבינו יואל והרשב״א שהמחבת צריכה ליבון.

ואף שנחלקו הראשונים אי חמץ מקרי היתרא בלע או כיון ששמו עליו חשיב איסורא בלע (ראה משנה ברורה סי׳ תנא ס״ק כת), מכל מקום היקל השו״ע במחבת של חמץ כיון שלדעת הרא״ש אפילו בשל איסור ממש סגי בהגעלה ואיכא נמי דעת הראשונים דהוי היתרא בלע, אבל במחבת של '

אמנם לפי טעמו של הרמ״ע מפאנו שמחמירים בשאר איסורים מפני שרוב תשמישן בלי מים ונבלע האיסור בלא אמצעי במחבת ולכן חשיב שתשמישו על ידי האור, מה שאין כן במחבת של חמץ. וביאר הרעק״א (שם ד״ה אלא) דהנכרים דרכן לבשל במחבת חלב מהותך או עם משקים של איסור, ונבלע האיסור עצמו בכלי בלי אמצעי, ומקרי תשמישו על ידי האור, אבל במחבת חמץ שכל המשקים שמטגן בהם את החמץ הם היתר אלא מחמת שהם רותחים הרי מבליעין החמץ בכלי, נמצא שהחמץ נבלע על ידי אמצעי.

ולדברי רעק״א אין החילוק בין טיגן בו משקין או דבר יבש, אלא אפילו טיגן בו משקין, אם היו של איסור הרי שצריך ליבון. ואם כן אף בחלב מהותך בכלים החדשים צריך ליבון.

אבל הפמ״ג (או׳׳ח סי׳ תנא משב׳׳ז ס״ק טז, והביאו רעק״א) הבין בדברי הרמ״ע מפאנו שהחילוק בין מחבת של נכרי למחבת חמץ הוא בכך שהנכרים דרכם להשתמש בשמן שהוא שורף ומייבש ודומה לאפיה, וכדברי רבינו יואל והרשב״א, וכיון שתשמישו על ידי האור צריך ליבון להכשירו, מה שאין כן במחבת של חמץ שדרך להשתמש בו על ידי מים לכן סגי בהגעלה. וכתב הרעק״א שבתשובת הרמ״ע לא משמע כן, אלא כמו שכתב הוא לחלק בין בלע האיסור בלא אמצעי או שנבלע על ידי אמצעי.

ומכל מקום הרבה פוסקים נקטו כהפמ״ג, וכן כתב החזון איש (או״ח סי׳ קיט ס״ק יט, יו״ד סי׳ מד ס״ק ד) שדווקא על ידי שמן שנתייבש המאכל דינו בליבון, אבל בכל שאר המשקין חשיב בישול וסגי בהגעלה, ומשום כך התיר אותם כלי מתכת שמשפשפים בחלב מהותך בשעת עשיית הכלי והמתכת חם שהיד סולדת בו, דסגי לו בהגעלה ואין צריך ליבון.

 

תמצית הדברים:

 א.    דעת הרמ״א שמותר להניח מאכל היתר יבש בכלי נקי שבלע איסור בצונן, ותמהו הפוסקים על דבריו, ונחלקו בביאור כוונתו. הט״ז ביאר שהרמ״א התיר להניח דבר יבש אפילו בכלי שבלע איסור בחמין או דבר לח בכלי שבלע בצונן. והחוות דעת ביאר, שכלי שבלע איסור בחמין יש לחוש לכתחילה שנדבק ונסרך בו האיסור ביותר, וכדי להסיר האיסור הדבוק בכלי צריך הדחה ושפשוף דווקא, ולכן כלי שהודח בלא שפשוף יש לחוש שאינו נקי וכל מאכל שיתנו בתוכו צריך הדחה לכתחילה, ואסור להניח מאכל היתר בתוך הכלי שמא ישכח להדיחו, אבל אם נשתמש בו בצונן, על ידי הדחה מותר ליתן בו דבר יבש, אבל דבר לח אסור שמא נשאר בו מעט מהאיסור, ובדיעבד מותר בכל ענין.

ב.    ופסק השייך דמותר להניח מאכל של היתר בכלי נקי של איסור, אפילו ההיתר הוא לח, אבל בכלי שאינו נקי אסור להניח היתר לח. וכתב החכ״א שאף בהיתר יבש יש להחמיר שמא ידבק בהיתר מעט מהאיסור, ואף שמועילה לכך הדחה מכל מקום חיישינן שמא ישכח להדיח המאכל.

ג.    כלי של איסור שהדיחו ושפשפו, מותר להניח בו דבר חריף יבש, אבל דבר חריף לח אסור לכתחילה. ולכן אסור לכתחילה להניח כף בשרית בתוך חריי״ן שרוצה לאוכלו עם חלב כיון שהוא חריף ולח, ואפילו הכף נקיה ומודחת היטב אסור לכתחילה.

ד.    כלי שבלע איסור בחמין והדיחו היטב, מותר לכתחילה להשתמש בו בהיתר צונן בדרך ארעי בלבד, אבל בקביעות יש לחוש שמא ישכח ויבוא להשתמש בו בחמין.

ה.    כלי שהשתמש בו באיסור צונן והדיחו, מותר להשתמש בו היתר גם בקביעות.

ו.     כלי שתשמישו על ידי האור הכשרו על ידי ליבון, אבל מחבת שמטגן בה על האש נחלקו בה הראשונים האם חשיב תשמישו על ידי האור או מפני שמשתמש בה במשקין הוי בתשמישו בחמין. דעת השו״ע דבמחבת של איסור מחמירין שצריך ליבון, ושל חמץ הכשרו לפסח על ידי הגעלה כיון שיש הסוברים דהוי היתרא בלע, וכל שכן מחבת של בשר או חלב דהוי היתרא בלע וסגי בהגעלה.

ז.    לדעת הרמ״ע מפאנו כפי שביאר דבריו הרעק״א הטעם שמחבת צריכה ליבון הוא משום שנבלע בה האיסור בלא אמצעי, והפמ״ג כתב שדווקא במאכל שטיגנו בשמן צריך ליבון לפי שהוא מתייבש בשעת הבישול, אבל אם נשתמשו במשקין סגי בהגעלה.

ח.   כלי מתכת חדשים שהוברקו על ידי שומן של איסור, לדעת רעק״א צריכים ליבון ולהפמ״ג סגי בהגעלה כיון שאינו מתייבש, והרבה פוסקים הכריעו כהפמ"ג וכן נקט החזו״א.