שאלה:
אני מתפלל בנוסח אשכנז שאינו נוהג לומר וידוי ויג' מידות כל יום לפני תחנון
רצוני לדעת למה שונים בזה נוסח אשכנז ונוסח ספרד
וגם מה הדין כאשר אני מתפלל במנין של נוסח ספרד, האם עלי להצטרף אליהם באמירת וידוי ויג' מידות משום לא לפרוש מהציבור.
תשובה:
כאשר אדם נמצא במנין שנוהגים שלא כמותו עליו להצטרף עמהם. אלא א"כ זה באופן שאין ניכר שמשנה מן הציבור.
וטעם הנוסחאות הם, דלשון הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות תפלה דין ה') וכן הוא בטור (או"ח סי' קלא), דאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפלה נופלים על פניהם ומתחננים. אבל עי' כף החיים (שם או"ק ה) דלפי דברי האר"י ז"ל (בשער הכוונות סוף דרוש ה' דחזרת העמידה), צריך לומר הוידוי תיכף אחר חזרת העמידה ואחריו ויעבור ואחר כך נפילת אפים יעו"ש טעם בסוד.
וכ"כ בליקוטי מהרי"ח (סדר נפילת אפים ותחנה), והוסיף שהוא מדברי הזוהר בתוספת לספר דברים (על דף רס"ח. בדף ש"צ:), ובזוהר חדש תרומה (דף מ"ב טור א').
וע"ש עוד שביאר, דאמירת וידוי וי"ג מדות תלויה בטעם שאומרים תחנון, דהנה הטעם שנופלין על פניהם אחר תפלת י"ח כתבו הטור (סי' קלא) ואבודרהם (נפילת אפים) ומבואר יותר בב"ח שם, כדי שיסדר התפלה בג' סדרים ישיבה עמידה ונפילה, כדרך שעשה משה, "ואשב בהר" "ואנכי עמדתי בהר" "ואתנפל לפני ה'", וכן אנתנו עושים תפלת יוצר בישיבה, תפלת י"ח בעמידה, ואח"כ נפילת אפים. ומטעם זה אומרים "ואנחנו לא נדע מה נעשה", רצה לומר שכבר עשינו מה שעשה משה ומעתה אין אנו יודעין מה לעשות יותר ע"ש.
אך בזוה"ק (ח"ג במדבר ק"כ) איתא טעם אחר, הובא בב"י (שם סוף הסימן), דנפילת אפים הוא ענין מסירת נפש למיתה, וביאור הדברים עיין בסידור השל"ה (נפילת אפים) שכתב, משום דתפלה נגד התמידין שמכפרין, אך יש עוונות שלא ניתנו לכפרה אלא במיתה, לכך מוסר עצמו למיתה, ע"ש שהאריך בזה.
וכתב הנ"ל, דאמירת וידוי וי"ג מדות תלויה בזה, דלטעם הזוה"ק שהוא ענין מסירת נפש למיתה א"כ צריך להתודות קודם, שכל המומתין מתוודין (סנהדרין מ"ג). אבל לטעם הטור והאבודרהם, שהוא ענין תפלה, א"כ אין שייך הוידוי לזה, וכמו שאין מתודין קודם תפלת ישיבה או עמידה.
ועי' מ"א (סק"ה) בשם הב"י ע"פ הזוהר, דסכנה גדולה הוא למי שאינו מכווין באמירת המזמור "לדוד אליך ה' נפשי אשא" בנפילת אפים, ולכן במדינות אלו אין אומרים אותו, אלא אומרים "רחום וחנון". ועי' בספר בן איש חי (פר' כי תשא אות יג), דבגלל הסכנה הנ"ל, נהגו הספרדים, [שהם כן אומרים המזמור הנ"ל], לאמרו במיושב בלי נפילת אפים על הזרוע.
והנה, לענין הפסק הנ"ל, אכן מנהגים רבים יש לגבי אמירת וידוי וי"ג מדות, ונהרא נהרא ופשטיה. מנהג נוסח ספרד וגם מנהג בני ספרד, ע"פ הזוהר והאריז"ל, לאמרו. מנהג נוסח אשכנז בחו"ל ברוב המקומות שא"א אותו, ובא"י רובם נוהגים כמ"ש המ"ב (קלד, א), שבב' וה' אומרים אותו.
ואם מצא עצמו במנין שכולם נוהגין מנהג אחר ממה שרגיל בעצמו, עי' שו"ת אג"מ (או"ח ח"ג סי' פט), שאסור לשנות ממנהג ביהכ"נ שמתפלל בו, כדתנן בפסחים (דף נ) ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, וגם בכל מקום [אל ישנה] מהנוסח כשאפשר להכיר שאינו עושה כמנהג המקום, ומוכרח לנהוג כמנהגם.
ושם (באו"ח ח"ד סי' לד), שאם רוצה לומר וידוי קודם נפילת אפים במקום שאין נוהגים לאמרו, הוא דוקא בלא שום היכרא לאחריני שהוא בלא הכאה על הלב.
