זמן קביעת המזוזה והברכה בנכנס לדור בביתו


בס"ד

הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א

הנכנס לגור בבית חדש, מאימתי צריך לקבוע מזזוה, האם יש לו חיוב מזוזה כבר בשעה שמכניס חפציו או רק כשהוא נכנס לדור.

כתב השו"ע (יור"ד סימן רפ"ט ס"א)  בשעה שקובע מזוזה יברך אקב"ו לקבוע מזוזה, ולא יברך בשעת כתיבתה. דבר זה מבואר ברמב"ם (פ"ה ה"ז), וביאר דהוא משום שקביעתה זו היא המצוה. וכתב הכס"מ דמקור הדברים הוא מהסוגיא במנחות (מ"ב ע"ב) לגבי ברכה על מצוה שעשייתה כשרה ע"י עכו"ם אם יכול לברך עליה, ולמסקנא הכלל בזה דכל שעשייתה הוא גמר המצוה כגון מילה מברך עליה אף שהיא כשרה ע"י עכו"ם, וכל מצוה שאין עשייתה גמר המצוה כגון תפילין [דאחר עשיית התפילין יש מעשה נוסף של קשירה, רש"י] אף דאינה כשרה ע"י עכו"ם אין מברך עליה אלא בשעת גמר מצותה. וזהו דלא כשיטת הירושלמי בברכות (פ"ט ה"ג) שהובא בתוס' שם (ד"ה ואילו) דמברך גם בשעה שעושה את המזוזה ולא רק כשקובע אותה.

שיטת המג"א דהברכה היא בקיום המצוה ולא בעשייה

ולפום ריהטא היה נראה לומר דגם למסקנת הגמ' במנחות דאין לברך אלא על המעשה הגומר את המצוה, נשאר גדר הדבר כמו בהו"א דתקנת הברכה היא על עשיית המצוה, אלא דלמסקנא אין מברכים על העשייה הראשונה אלא על העשייה אחרונה שגומרת את המצוה, ועשיית התפילין אינו גמר המצוה אלא עצם לבישת התפילין, ובמזוזה קביעות המזוזה הוא המעשה האחרון של המצוה דמה שנכנס לדור אינו מעשה של מצות מזוזה. [ולא דמי לישיבת סוכה דעצם הישיבה בסוכה נחשב מעשה המצוה, דבמזוזה אין המצוה לשבת בבית שיש בו מזוזה, אלא עצם מה שקבע דירתו בבית בזה הוא מקיים את המצוה ואין בזה שום עשייה.] ולפי גדר זה נראה דכשקובע מזוזה מברך אף שעדיין לא נכנס לדור בבית, דהברכה היא על העשייה אחרונה שיש במצוה ואף שאינו בזמן קיום המצוה.

אמנם במגן אברהם (סימן י"ט סק"א) מבואר הגדר בזה באופן אחר, דפסק בשו"ע שם דבציצית אינו מברך על עשייתה משום שאין המצוה בעשייתה אלא בלבישתה, והקשה המג"א מאי שנא ממזוזה דמבואר בשו"ע הכא דמברך בשעה שקובע את המזוזה ואף שעדיין לא חלה המצוה, דהא מזוזה חובת הדר היא ורק כשדר מתחייב במצוה, ותירץ דאה"נ צריך לברך רק בשעה שנכנס לדור, אלא דבמזוזה בסתמא קובע אותה כשדר בתוכה ולכן מברך על קביעתה, ובטלית מסתמא קודם עושה את הציצית ואח"כ לובש ולכן מברך על לבישתה. [והוסיף המג"א דלפי"ז אם היה לבוש בטלית ונפסקו לו הציציות ומטיל בו ציציות אחרים מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות ציצית [אלא שמיד שנפסקו לו הציציות חייב לפושטו], וכן במזוזה אם קבע קודם שנכנס לדור כשנכנס לדור יברך אשר קדשנו במצותיו וציונו לדור בבית שיש בו מזוזה, והיינו דהברכה היא על קיום המצוה.]

ומוכח מדבריו דאין הגדר דתקנו לברך על העשייה האחרונה של המצוה, מדהקשה למה במזוזה מברך על קביעת המזוזה מאי שנא מציצית דאין מברך על עשייתה, ואם הגדר כמשנ"ת לעיל לא קשה מידי, דבתרוויהו הברכה היא על המעשה האחרון שיש במצוה, ובציצית המעשה הוא הלבישה של הטלית ובמזוזה המעשה הוא קביעות המזוזה דהא כשדר בבית אין בזה עשייה שיברך עליה וכמשנ"ת, אלא נראה דהמג"א סבר דתקנת הברכה היא על קיום המצוה ולא על העשייה, ולכן פסק השו"ע דבציצית אינו מברך על עשייתה אלא על לבישתה דקיום המצוה הוא בלבישה ולא בתליית הציצית, ולפי"ז הקשה שפיר למה במזוזה מברך על קביעותה הא קיום המצוה אינו אלא בשעה שנכנס לדור, ותירץ דאה"נ באמת מברך בשעה שדר בבית רק סתמא דמילתא כשקובע הוא כבר דר בבית ויש כאן ברכה בזמן קיום המצוה, וחידש דאם נכנס לדור בבית וכבר היו מזוזות קבועות בו מברך לדור בבית שיש בו מזוזה שהיא ברכה על קיום המצוה.

ולדבריו צ"ל דלמסקנת הגמ' במנחות שחילקו בין מצוה שעשייתה גמר המצוה כמו במילה למצוה שאין עשייתה גמר המצוה כמו בתפילין משתנה גדר תקנת הברכה ממה דהוי ס"ד בהו"א, דלמסקנא אין מברכים על עשיית המצוה אלא על קיום המצוה, ולכן אין מברכים על עשיית התפילין דבעשייתם עדיין אינו מקיים את המצוה ורק בלבישת התפילין מברכים שאז הוא מקיים את המצוה, משא"כ במילה בשעה שעושה את מעשה המילה הוא זמן קיום המצוה והברכה היא על הקיום, וא"ש מה שהקשה המג"א מאי שנא מזוזה מציצית שהרי הקיום מצוה במזוזה הוא לדור בבית שיש בו מזוזה.

שיטת הברכ"י דבעינן איזה עשייה בשעת הברכה

והברכי יוסף (שם סק"ב) כתב לחלוק על המג"א, ונראה מדבריו שאינו חולק ביסוד גדר המצוה דגדר המצוה הוא לדור בבית שיש בו מזוזה, אלא שחולק בגדר תקנת הברכה, דהמג"א חידש ברכה אחר שנכנס לדור דמברך לדור בבית שיש בו מזוזה ובהא פליג עליה, וביאר דתקנת ברכה על מצוה אינו אלא בשעה שעושה עשייה במצוה, אבל כשאין עשייה אלא הוא מקיים את המצוה מאליו בלי מעשה לא תקנו בכה"ג ברכה, ולכן חלוק ציצית ממזוזה, דבציצית שפיר יש ברכה בשעת הלבישה כיון שבזה הוא עושה מעשה, ושפיר שייך לתקן ע"ז ברכה דיש כאן עשייה, משא"כ במזוזה בזמן שנכנס לדור שאז הוא מקיים את המצוה אין כאן עשייה שנתקן ע"ז ברכה, ולכן לא תקנו לברך על מה שדר בבית אלא תקנו לברך על קביעת המזוזה דהוא המעשה האחרון שעושה לקיום מצות מזוזה, ודייק כן מלשון הרמב"ם בהלכות ברכות (פי"א ה"ח) שכתב וז"ל, כל מצוה שעשייתה גמר חיובה מברך בשעת עשיה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון, כיצד העושה סוכה וכו' או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשיה וכו' מפני שיש אחר עשייתו ציווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה וכו' או כשיתעטף וכו' ובשעת קביעת מזוזה, עכ"ל.

והמשנ"ב (סק"ד) ציין לדברי המג"א והברכ"י, ומרנן הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב זצ"ל נקטו להלכה כדעת הברכ"י.

גדר מעשה קביעת המזוזה

 ואף שנתבאר דגדר המצוה הוא לדור בבית שיש בו מזוזה וכמש"כ המג"א והברכ"י, יש לבאר מה גדר מעשה הקביעות מזוזה, דיש לחקור האם גדר מעשה קביעת המזוזה הוא רק הכשר מצוה דעל ידי שקבע מזוזה הוא יכול לקיים המצוה כשדר בבית שיש בו מזוזה, או דלמא דאינו רק הכשר מצוה וכדלהלן.

ומדברי המג"א מבואר דמעשה קביעת המזוזה הוא הכשר מצוה בעלמא [דהשווה קביעת המזוזה ללבישת הציצית], אמנם האחרונים הוכיחו דאין זה הכשר מצוה בעלמא, מדכתב הרמב"ם  (פי"א מהל' ברכות הי"ג) דישראל הקובע מזוזה בבית חבירו צריך הקובע לברך אף שאין הבית שלו ואינו דר בבית, והיינו דלגבי הברכה מי שקובע את המזוזה הוא מברך ולא בעל הבית. ואי נימא דקביעת המזוזה אינה אלא הכשר מצוה בעלמא צ"ב למה הקובע מברך, הרי אינו שייך במצוה כלל דאינו דר בבית ולא הוי מצוה דידיה [ובאמת שבערוך השולחן (סימן רפ"ט סעיף ד') כתב דהקובע מזוזה בבית חבירו בעל הבית מברך, אבל ברמב"ם מפורש דהקובע מברך.]

ונראה לבאר דאף דגדר המצוה לדור בבית שיש בו מזוזה אבל אינו חובת גברא להיות דר בבית ולעשות מזוזה, דהא יכול להיות ממפרשי הים והולכי מדבר כל ימיו ולא להתחייב במזוזה [כמבואר ברמב"ם (פי"א מהל' ברכות ה"ב)], ומאידך אינה חובת הבית, וכמו שמבואר במג"א דמזוזה חובת הדר היא, אלא נראה דהיא חובת דיורים של הבית, דכשדר בבית צריך להיות בבית שיש בו מזוזה, ומש"כ המג"א דגדר המצוה הוא לדור בבית שיש בו מזוזה היינו שהדיורים בבית יהיו דיורים בבית שיש בו מזוזה, ואשר על כן נראה דקביעת המזוזה היא המעשה שעל ידה בא קיום המצוה דנעשה לבית שיש בו מזוזה [ומה שדר בבית הוא מציאות המחייבת של המצוה, אבל המעשה שעל ידו בא קיום המצוה הוא קביעת המזוזה],

ואין זה הכשר מצוה אלא מעשה המצוה עצמו, ודמי לתקיעת שופר דאף שקיום המצוה הוא השמיעה ששומע קול שופר מ"מ מבואר באחרונים דהתקיעה היא מעשה המצוה שעל ידה בא הקיום ואין זה הכשר מצוה גרידא [עיין באבני נזר (או"ח סימן תל"א) ובחי' הגר"ח החדש (ר"ה כ"ח ע"ב)], וכן בהנחת תפילין דקיום המצוה הוא במה שהתפילין מונחות עליו [כמבואר במנחת שלמה (ח"ב סימן ד' סק"ב)] ומעשה הקשירה אינו רק הכשר מצוה אלא הוא מעשה המצוה. [ולשבר את האוזן יש להביא מה דמצינו בגמ' (מנחות ל"ג ע"ב) דמזוזה הוי כשמירה לבית, א"כ קביעת המזוזה היא המעשה שעושה את השמירה, ובודאי דהשמירה אינה אלא טעמי המצוה, אבל יש להבין בזה דכך הוא גדר המצוה.]

ולפי"ז מבואר דאם קובע מזוזה בבית חבירו אף שהוא לא דר בבית ואינו שייך בקיום המצוה אבל הוא עושה את מעשה המצוה עבור חבירו, דבקביעת המזוזה נעשו הדיורים בבית לדיורים בבית שיש בו מזוזה, ולכן אף שקיום המצוה הוא של בעל הבית שהוא דר בבית שיש בו מזוזה, אבל כיון שהוא עושה את מעשה המצוה הוא מברך, וכמו שכתב הרמב"ם (שם) לענין מעקה דהעושה מעקה לחבירו הוא מברך ולא בעל הבית שהוא מקיים את המצוה. ונמצא דגדר קיום מצות מזוזה הוא כמבואר במג"א ובברכ"י לדור בבית שיש בו מזוזה, אבל מעשה קביעת המזוזה אינו הכשר מצוה בעלמא אלא הוא מעשה המצוה עצמו, ולכן הקובע מזוזה בבית חבירו הקובע מברך כמבואר ברמב"ם. ועיין עוד בחי' הגר"ח (או' ג') מה שכתב בזה, ונתבארו הדברים בהרחבה במק"א.

זמן הברכה בקביעת המזוזה כשנכנס לדור ולא קודם לכן

עכ"פ מבואר בדברי הברכ"י דמודה לגדר המבואר במג"א דקיום המצוה הוא לדור בבית שיש בו מזוזה, וזמן הברכה הוא בשעה שמקיים את המצוה והוא סמוך לכניסתו לדור בבית. וכן נראה מבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (דברים כ' ה') "אשר בנה בית ולא חנכו" שתרגם 'די בנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא', ומבואר דקביעת המזוזה שייכא לתחילת כניסתו לדור בבית.

וכן פסק המשנ"ב (שם סק"ד) שלא יברך על המזוזה אלא כשהוא נכנס לדור בהבית 'תיכף ומיד' דאז הוא דומיא דעטיפה, או כשכבר דר בה, וציין שהוא מדברי הברכי יוסף, והוסיף שכן משמע מדברי המג"א להמעיין בו היטב. [וכל הנידון הוא רק לענין הברכה, אבל לעצם הכשר המזוזה כשקבע קודם שנכנס לדור לכו"ע אין בזה חסרון של תעשה ולא מן העשוי אף דבאותו זמן אינו חייב ואינו מקיים מצות מזוזה, משום שהמעשה מתייחס על שם העתיד כלפי מה שידור בעתיד ואין כאן הפקעה מהמצוה.]

ולדברי המג"א עולה דהנכנס לבית חדש אין לקבוע מזוזה ולברך עליה קודם שנכנס לדור שהרי כל זמן שלא נכנס לדור עדיין אינו מקיים את המצוה, ואם קבע קודם אין לו לברך על קביעות זו [וגם אח"כ כשיכנס לדור לא יברך לפי מה דמסיק הברכ"י דכל תקנת הברכה היא רק על מעשה קביעת המזוזה שיש בזה איזה עשייה וכל שאינו עשה קביעות מזוזה אין לו לברך, ועיין לקמן מה שיש בידו לעשות כדי להתחייב בברכה].

ולפי"ז חתן הנכנס לביתו החדש לכאורה אין לו לקבוע את המזוזה קודם החתונה שעדיין אינו סמוך מיד לכניסתו לדור בבית, אלא יקבע את המזוזה רק אחר החתונה סמוך לכניסתו לדירה.

[ועיין באבני נזר (סימן שפ"א) דדייק ממסכת מזוזה (פ"ב הי"א) דאין צריך להסמיך את קביעות המזוזה לזמן שנכנס לדור, דאיתא שם 'בית חדש אחר שגמרו חייב במזוזה', והביאו האשכול (ח"ב הל' מזוזה סימן כ"ה), ונראה מלשונו דהחיוב לקבוע מזוזה הוא מיד כשגמר לבנותו גם קודם שידור בבית, וכ"כ לדייק בפרשה סדורה (סימן נ"ח), וכבר הובא דבמג"א וברכ"י ומשנ"ב מבואר דלהלכה אינו כן].

אם מברך קודם שנכנס לדור בזמן שמכניס חפציו לבית

בספר ארחות רבינו (ח"ג מזוזה אות כ"א) הביא דהחזו"א הורה לברך על קביעת המזוזה קודם שנכנס לדור כשמכניס שם חפציו, ונראה שם שהבין דטעמו דכיון שחפציו משתמרים שם שפיר חל עליו חיוב מזוזה כדין בית האוצר, ומצינו סברא זו בנחלת צבי (על שו"ע להלן סימן רצ"א על דברי הגרע"א). ושם הביא דשאל לבעל הקה"י בחתן שדר בבית אחר אבל הכניס חפציו לבית החדש, ונקט בעל הקה"י דאינו חייב במזוזה דעדיין לא דר בבית החדש, ותמה על הוראת החזו"א.

ונראה דכל חיוב בית האוצר אינו אלא כשמיוחד לאוצר, אבל כשמיוחד לדירה אף שחפציו משתמרים בו אינו חייב מדין 'בית האוצר', וכן נראה בתשו' רע"א (מהדו"ק סימן ט') דמבואר בדבריו דאין חייב במזוזה אלא כשדר בבית וכשיצא מביתו אינו מקיים מצות מזוזה ולא חייב מדין בית האוצר אף דחפציו משתמרים שם [ודלא כהנחלת צבי שהקשה על רע"א למה אין לחייב מדין בית האוצר]. ונתבאר דבר זה בארוכה במק"א.

אמנם בחוט שני (סוף סימן רפ"ה) נראה שהבין דטעמו של החזו"א הוא באופן אחר ממה שהובא בארחות רבינו, דכיון שהכניס חפציו לדירה נחשב כתחילת דירתו בבית אף שאינו סמוך לכניסתו לדור בדירה [ועיין בתשו' הר צבי (יו"ד סימן רל"ה) מש"כ בזה]. ויש לעיין מה השיעור בזה, וכי אם מכניס חפציו חודש או חדשיים קודם שנכנס לדור ג"כ נחשב כתחילת דירתו.

וממשמעות המשנ"ב (סימן י"ט סק"ד) נראה דאינו קובע אלא כשנכנס לדור בבית תיכף ומיד, ומסתמא איירי שכבר הכניס חפציו קודם לכן ואעפ"כ כתב דיקבע רק סמוך לכניסתו.

ומרנן הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב זצ"ל נקטו דיכול לברך על קביעת המזוזה אם הוא באותו יום שנכנס לדור בבית כשמכניס שם חפציו, דבאותו היום נחשב תחילת דירתו. [אמנם כל זה רק אם מכניס חפציו באותו הזמן, אבל אם הכניס חפציו בימים הקודמים אין לו לברך אף שחושב להכנס לדור באותו היום, דעל מה יברך עכשיו שהרי לא נכנס לדור עכשיו אלא מאוחר יותר ואין עכשיו תחילת כניסה לדירה.] ונראה דהכרעה זו היא ג"כ דלא כמשמעות המשנ"ב, דבמשנ"ב נראה דרק סמוך תיכף ומיד לכניסתו לדור יקבע, וכמש"כ המג"א דיחד עם מעשה הקביעות צריך שיהיה קיום המצוה.

ויש עצה לצאת ידי חובה גם לדעת המשנ"ב, שבאותו יום שנכנס לדור כשמכניס חפציו יאכל סעודה קבועה בבית וכה"ג שפיר חשיב תחילת דירתו דהאכילה היא ודאי תחילת דירה. ולכן חתן הנכנס לביתו החדש יכול לקבוע מזוזה באותו היום שנכנס לדור אף קודם החתונה, וכדי לצאת ידי חובה גם לדעת המשנ"ב כשמכניס חפציו ביום זה יאכל שם איזה סעודה קבועה וא"ש לכו"ע.

 הדינים העולים:

[א] גדר מצות מזוזה כ' המג"א דהוא לדור בבית שיש בו מזוזה, וגדר קביעות המזוזה הוכיחו אחרונים דאינו הכשר מצוה בעלמא, ונראה דהוא המעשה מצוה גופא.

[ב] זמן הברכה הוא בשעה שמקיים המצוה, והיינו כשנכנס לדור וכמבואר במשנ"ב, אלא שאין מברכים אלא בזמן שעושה איזה עשייה במצוה לכן מברך על קביעת המזוזה, וכמש"כ הברכ"י. וכן נקטו מרנן הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב זצ"ל.

[ג] כשמכניס חפציו קודם שנכנס לדור, בשם החזו"א מובא שהורה דיש לברך משעה שמכניס חפציו, ומרנן הגרש"ז אויערבך והגרי"ש אלישיב זצ"ל הורו דבאותו היום שנכנס לדור יכול לברך כשמכניס חפציו, אמנם במשנ"ב נראה דרק סמוך לכניסתו לדירה ממש, ויש עצה לצאת י"ח גם לדעת המשנ"ב שבאותו יום שנכנס לדור כשמכניס חפציו יאכל איזה סעודה קבועה וכה"ג חשיב שפיר תחילת כניסתו לדירה וא"ש לכו"ע.