בס"ד

הגאון רבי שאול יהודה פרידמן שליט"א

שאלה:

הקורא שדילג אות או תיבה בקריאת המגילה, והשומע השלים אותה מתוך החומש, האם השומע יצא ידי חובת קריאת המגילה?

צדדי השאלה:

האם כאשר הקורא לא יצא אז השומע יצא ידי חובתו או לא משום דתלוי במוציא.

תשובה:

לדעת המג"א והחת"ס, כיון שהקורא לא עשה "מצוה שלימה" ואין קריאתו בגדר "תורת ה' תמימה", ולדעת המ"ב והשע"א אם השומע השלים התיבה מתוך החומש יצא.

כתב השו"ע, או"ח תרצ ס"ג, "צריך לקרותה כולה", ושם בסי"ד כתב השו"ע: "אין מדקדקין בטעיותיה. וי"א דוקא בטעות שהלשון והענין אחד, כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבו קמי דרב, חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו, אבל טעות אחר לא". ומבואר דאף דקריאת המגילה חמירא שצריך דווקא לקרוא את כולה {ובבה"ל שם, סוד"ה אין, בשם החיי"א שאפילו אם חיסר אות אחת בקריאתו יחזור} אך מ"מ יש בה קולא שאין מדקדקין בטעויותיה, ובזה נחלקו ב' הדיעות, דלדיעה קמייתא אפילו אם קרא במקום "יושב" ישב, או במקום "נופל" נפל, יצא ידי חובתו, ולדעת הי"א לא יצא ידי חובתו בכה"ג, משום דהוי כאילו דילג אותה תיבה לגמרי {עיי"ש בביאור הגר"א ס"ק לא ובמ"ב ס"ק נא}.

ובבה"ל שם, הביא את מש"כ בשלטי גיבורים בשם ריא"ז שאפילו דילג תיבות שלימות, באופן שאין מפסידין הקריאה אינו חוזר. אך הביא שהמג"א, שם סק"ד, כתב שבסי"ד משמע לא כן, וצידד בבה"ל שכוונת המג"א שאפילו לדיעה קמייתא אם השמיט איזה תיבות ואפילו אין העניין משתנה (כגון שהשמיט בני הרמכים) לא יצא ידי חובתו. ובסוף דבריו העלה לדינא שלכתחלה בודאי יש לנהוג כדעת הי"א, דהיכא שהענין משתנה כגון מן נופל נפל ומן יושב ישב שחוזר וקורא על הסדר, וכמו שכתב הפר"ח דהעיקר כהי"א {א"ה, הנה אף שכאן משמע שרק לכתחילה צריך לנהוג כהי"א, אכן במ"ב, שם סקמ"ח, לענין הקורא להגיה סתם כן בפשיטות לדינא} אך כיון שהמחבר תלה ד"ז בשתי דיעות אינו מברך. ואם חיסר לגמרי איזה תיבה בקריאה או בשמיעה חוזר ומברך אף שאין מפסיד הקריאה. אכן הביא שבחיי אדם חשש לדעת הריא"ז דתיבה שאין מפסיד הקריאה חוזר ואינו מברך, עכת"ד הבה"ל. ובחיי אדם שם משמע שאם נשתנה העניין, אפי' החסיר רק אות אחת, חוזר לקרוא בברכה, שכתב שם, כלל קנה סט"ז, וז"ל: "ולפי שאין הכל בקיאים בזה מה הוא מפסיד הקריאה, ומכל שכן שיש אומרים שלעולם חוזר, לכן לעולם אפילו השמיט אות אחת, יחזור ויקרא בלא ברכה. ואם השמיט ויודע שזה מפסיד הקריאה, יחזור ויקרא בברכה" עכ"ל. ולפ"ז נמצא להלכה: א. אם טעה בניקוד באופן שאין העניין משתנה, אינו חוזר. ב. אם טעה בניקוד באופן שאין העניין משתנה, אינו חוזר. ג. אם טעה בניקוד באופן שהעניין משתנה, אך קרא את כל האותיות, חוזר בלא ברכה. ד. אם החסיר תיבה או אות באופן שהעניין משתנה חוזר לקרוא בברכה. ה. אם החסיר תיבה או אות באופן שאין העניין משתנה, משמע בבה"ל שתפס לעיקר כדעת המג"א והפר"ח והמטה יהודה שפסקו כהרשב"א והר"ן החולקים על הריא"ז, וממילא חוזר לקרוא בברכה, אך לדעת החיי אדם חוזר לקרוא בלא ברכה.

אכן, אף במקום שחייבים לחזור ולקרוא את המגילה בברכה, מ"מ כל שלא הסיח דעתו מן המצוה, אפי' שהפסיק בדיבור בעניינים אחרים, אף שהוא חייב לחזור ולקרוא ממקום הטעות עד סוף המגילה, כמבואר באו"ח סי' תרצ ס"ו, מ"מ אינו חוזר לברך, ואפי' שהה כדי לגמור את כולה, וכמבואר ברמ"א, שם ס"ה.

והנה בבה"ל שם הביא {במוסגר} ב' דוגמאות לטעויות שמפסידין הקריאה ולא יצא, כגון וימי הפורים האלה לא יעברו והשמיט תיבת לא, וכן ומתנות לאביונים השמיט המ"ם{שמשמע שצריך ליתן המתנות דווקא לאביון שלו...}, ומבואר שאף שהשמיט רק  אות אחת, מ"מ כיון שהוא משנה את כוונת התיבה  לא יצא. ובכל כי האי גוונא אם העניין משתנה חוזר בברכה ואם לא נשתנה חוזר בלא ברכה (לדעת הח"א).

כמו כן, בתיבות בהם יש אותיות אה"ע לאחר הברה סגורה (היינו הברה הכלולה משני אותיות יחד), מצוי מאוד שהקורא ישמיט אות אחת, ופעמים רבות הדבר גורם שפירוש העניין משתנה לחלוטין, וכגון אם בפסוק {פרק ג, ד} "לִרְאוֹת" היעמדו דברי מרדכי, קרא "לִירוֹת", שפירושו לשון ירייה ולא ראייה, או בפסוק {פרק ג, א} וישם את "כִּסְאוֹ", קרא "כִּיסוֹ" שפירושו לשון כיס ולא כסא, או שבפסוק {פרק א, ד} "בְּהַרְאֹתוֹ" את עשר כבוד מלכותו, קרא "בְּהַרֹתוֹ" שפירושו לשון הריון, או שבפסוק {פרק ט, ב} "נִקְהֲלוּ" היהודים, קרא "נִקֲלוּ" שאין פירושו לשון קהילה אלא לשון קלות או קלון, וכן עוד רבים, ולפי מה שנתבאר בכי האי גוונא צריך לחזור לקרוא את המגילה עם ברכה.

ופעמים אין חסרון האות גורם לשינוי בפירוש הקריאה כגון שבפסוק {פרק א, כב} "לִהְיוֹת" כל איש שרר בביתו {שהה"א מנוקדת בשווא נח, ומשפט קריאתה כמפיק ה"א} קרא "לִיוֹת", או שבמקום מרדכי "מִתְהַלֵּךְ" {פרק ב יא} קרא "מִתַלֵּךְ", שבכה"ג חוזר לקרות בלא ברכה.

הדבר מצוי גם כאשר יש באותה תיבה שתי אותיות בניקוד שווה, כגון "בַּהַט" שיש נטייה לקוראה "בַּט", וכגון "נַּעֲשָׂה" שיש נטייה לקוראה "נַשָׂה", וכן עוד רבים, בכל כי האי גוונא הדבר תלוי בפלוגתא אי קיי"ל כריא"ז וכנ"ל, ולפמ"ש הבה"ל בשם חיי אדם חוזר לקרוא בלא ברכה.

והעירוני דיתכן שהואיל והדבר נפוץ מאד, וכמעט רובא דעלמא מבליעים את האותיות הללו, א"כ דינו כ"לשון", ולפי מה דקיי"ל, סי' תרצ ס"ט, אם קרא את המגילה בשאר לשונות יצא ידי חובתו.

אך לענ"ד א"א לסמוך ע"ז, דבמ"ב, תרצ ס"ק לג, ובבה"ל, שם ד"ה שנמצא, מבואר שמי שיודע אשורית אינו יוצא ידי חובתו בלע"ז, וכן נקט החזו"א, סי' ס ס"ק יג, שכשהתירו גיפטית לגיפטים וכיוצ"ב הוא דווקא בשאין מכירין לשון הקודש. וא"כ מבואר דנקטינן כדיעה קמייתא בשו"ע, שם סעי' י, שמי שיודע גם לע"ז וגם אשורית אינו יוצא ידי חובתו בלע"ז.

ובלא"ה בר"ן, נדרים דף י ע"ב, מבואר שלא כל שיבוש נחשב "לשון". שכתב לבאר את דברי ב"ה דסברי שבהני לשונות של כינויי כינויים לא משתעי האומות וז"ל: "כלומר דאפי' משתעי הכי ליתיה מעיקר לשון, אלא דמנייהו משתבשי בהכי ולאו לישנא הוא", עכ"ל. ועוד שהרי ברור שכל מה שאין העולם מקפידין על כך, הוא רק ב"קריאה" ולא ב"כתיבה", וברור שאם מישהו יכתוב "כִּיסוֹ" במקום "כִּסְאוֹ", יעמידוהו על טעותו מיד, ומהיכי תיתי ששייך לומר שיש "לשון" נפרדת לקריאה ו"לשון" נפרדת לכתיבה.

ומעתה יל"ע אם הקורא קרא "כִּיסוֹ", והשומע שאין בידו מגילה כשרה הבחין בכך והשלים מיד מתוך החומש תיבת "כִּסְאוֹ", וכן בכל כי האי גוונא, האם יצא ידי חובתו עכ"פ בדיעבד כדין קרא מקצתה בעל פה {כמבואר בסי' תרצ ס"ג, ועיי"ש במ"ב ס"ק יח} או שכיון שהקורא לא יצא ידי חובתו, והוא יהיה חייב לחזור ולקרוא את המגילה עם ברכה, אינו יכול להוציא את השומעים בקריאה זו.

והנה בברייתא, ר"ה כט:, מבואר שבהלל ובמגילה, אף על פי שיצא מוציא. וכן נפסק בשו"ע, או"ח תרצב ס"ג, שאע"פ שיצא כבר, מברך להוציא את אחר ידי חובתו. ועיי"ש במשנה ברורה, ס"ק י, דכ"ש דיכול להוציא בקריאה אע"פ שיצא כבר. ועיין שאגת אריה, סי' יג, שכתב בשם הבה"ג והגאונים ועוד ראשונים שבמצוה דאורייתא אין יכול להוציא אחרים אחר שיצא ידי חובתו, אך מ"מ בדרבנן מוציא, ולפי המבואר בברייתא הנ"ל הוא אפי' במגילה שקריאתה, עכ"פ ביום, מדברי קבלה.

אכן קודם שיצא הש"ץ ידי חובתו, יכול להוציא את הציבור ידי חובתן אפי' הוא עצמו אינו רוצה לצאת ידי חובת המצוה, ואפי' במצוה דאורייתא, וכדמוכח מהא דפסחים, דף ק:, שלפי שמואל אותם שקידשו בבית הכנסת בשביל האורחים לא יצאו ידי חובת קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה. וכן נפסק באו"ח סי' רעג ס"ד. ואפי' בקידוש הלילה שהוא מדאורייתא, וא"כ מבואר שאפי' שהמקדש אינו יוצא י"ח כלל בקידוש זה, מ"מ יכול להוציא את האורחים ידי חובתן. וכן מבואר במ"ב,  סי' תקפז סק"י, שכתב בשם פמ"ג שהתוקע שהכניס שופר לבור ותקע, והוא בעצמו עומד כולו מבחוץ, העומדים בבור יצאו בתקיעתו והוא עצמו לא יצא אא"כ ברור לו שקול שופר שמע, וכתב שם בשעה"צ, ס"ק יח,  דמכל מקום מחוייב בדבר מקרי להוציא אחרים. וכן מבואר ברא"ש, ר"ה פ"ד סו"ס י, בשם בה"ג, והובא גם בב"י, או"ח סי' תקפה סק"ב. ולפ"ז ה"ה בקריאת המגילה, אע"פ שהש"ץ לא יצא ידי חובתו, מ"מ יכול להוציא את הציבור בקריאתו.

אכן אין לדמות זה לנידו"ד, דהתם אע"פ שהמקדש והתוקע לא יצאו ידי חובתן, אך עכ"פ עשו "מצוה שלימה", ושפיר יתכן דרק בכה"ג יכולים להוציא אחרים ידי חובתן אע"פ שהם עצמם לא יצאו ידי חובתן, כיון דעכ"פ עשו "מעשה מצוה" שלם, אך בנידון דידן שהעושה לא עשה "מעשה מצוה" כלל, יתכן שאינו יכול להוציא אחרים בפעולה זו.

והנה כתב המגן אברהם, תרצב סק"ב, אם נשתתק הקורא באמצע המגילה, השני צריך להתחיל בראש כמו שכתוב סי' רפ"ד סעיף ה', אבל א"צ לברך תחלה דיוצא בברכת הראשון, דעשה הברכה בשביל כל הקהל, כמו שכתוב סי' תקפ"ה סעיף ג', עכ"ל.

ובשערי תשובה שם כתב: "ועיין באליה רבה, סק"ג, שא"צ להתחיל בראש רק יתחיל ממקום שפסק הראשון עיי"ש, ובשבות יעקב ח"א סי' מ"ב הסכים לדבריו בזה, וכתב ואם יאמר האומר מה בכך שיתחיל בראש, אף אתה אמור לו שהרי מאוד הקפידו חז"ל על טירחא דציבורא כו', רק שיהיה הגומר בשעת הברכה שבירך הראשון כדאיתא בשופר סי' תקפ"ה ס"ג עיי"ש, וכ"כ בדגול מרבבה דמגילה דומה לשופר שמוציא, ולכן מתחיל ממקום שפסק זה. ונראה שאם לא קרא רק קצת פסוקים, אינו מאריך טרחא ויתחיל מראש. וגם נראה דאם רוב הציבור מסכימים שיתחיל מראש וליל פורים במוצאי שבת, טוב להתחיל מראש, שלא יהיה נפשם עגומה בקריאה לחצאין, אך אם הוא בשאר הימים שהתענית קשה עליהם יש להקל כמ"ש הא"ר והשבו"י להתחיל ממקום שפסק הראשון", עכ"ל. וגם בחי' הגרעק"א שם נקט שא"צ לחזור לראש.

ויתכן דנחלקו בהך סברא, דהמג"א מיירי באופן שזה הראשון שנשתתק הלך משם, ולא נשאר לשמוע את המשך הקריאה מפי השני, וממילא ברור שהראשון לא יצא ידי חובת קריאת המגילה, ולכן  ס"ל להמג"א דאף שא"צ לחזור על הברכות, מ"מ כיון שהקורא לא עשה "מצוה שלימה" אין הציבור יכול לצאת בקריאתו, ולכן השני צריך להתחיל מראש המגילה.

ובמ"ב, שם סק"ב, כתב שאם נשתתק הקורא באמצע המגילה דעת האחרונים דא"צ הקורא השני העומד תחתיו להתחיל בראש רק יתחיל ממקום שפסק הראשון [וכ"ש שא"צ לברך מחדש דיצאו כל הקהל בברכת הראשון] ובסו"ד ציין לעיין בשע"ת הנ"ל. וכתב שם בשעה"צ, סק"ה, שהוא כדעת ר"י עמדין בסידורו וא"ר ושבות יעקב ודגול מרבבה, ודלא כמגן אברהם.

ונראה דהמ"ב אזיל לשיטתו, דהנה אי' בשו"ע, או"ח  תקפה ג, "אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר ואפילו ג' או ד', ודי בברכה שבירך הראשון, והוא שיהיו שם התוקעים האחרונים בשעת ברכה", וכתב שם המ"ב, ס"ק יא, בשם א"ר וש"א "דאם לא היו שם באותה שעה, צריכים לברך לעצמן בלחש קודם שיתחילו לתקוע, אך אם כבר יצא ידי חובתו, תוקע בלא ברכה, כיון שהצבור כבר שמעו הברכה מן הראשון", עכ"ל. ומסתימת דבריו משמע שאפילו אוחזין באמצע הסדר, יכול השני להמשיך לתקוע בכדי להוציא את הציבור, ואף אם כבר יצא ידי חובתו, ואע"פ שברור שאם לא הריע בפשוטה לפניה ולאחריה לא עשה "מצוה שלימה", ולמרות זאת מהני להצטרף לתקיעות שתקע הראשון בכדי שהציבור יצאו ידי חובתן.

אך במחצית השקל, תרצ"ב סק"ב, כתב שטעם המג"א הוא כמו שכתב בסי' קמ, סק"ג, בביאור דעת הרמב"ם הסובר שברכת הראשון עולה, משום דס"ל שדעת העולה לפטור בברכתו את כל הציבור, אבל דווקא מאותה פרשה שהוא קורא, ולכן ס"ל להרמב"ם דאף שהשני א"צ לחזור ולברך, אך צריך לחזור לקרוא מתחילה, כי אם יתחיל במקום שפסק הראשון נראה שהוא עולה בפני עצמו ואין לו שייכות לעליית הראשון,עכת"ד שם, ולפי דבריו מה שהצריך המג"א לחזור לראש אינו משום שבלי זה אין הקורא עושה "מצוה שלימה", אלא משום דבלא זה אין לשני שייכות לברכות שבירך הראשון. ואף שלגבי קריאת התורה כתב המ"ב, קמ ד, בשם האחרונים דהעיקר כדעה הראשונה, הוא משום דנקטינן שהעולה אינו מברך להוציא את הציבור, אך בקריאת המגילה לכו"ע הקורא מברך להוציא את הציבור.

אכן החתם סופר, שם, כתב: "ולפענ"ד עיין בירושלמי [ברכות פ"ה ה"ג] ומייתי ב"י [סי' קמ ד"ה ירושלמי] וכסף משנה פרק י"ב מתפילה [ה"ו] דמייתי מקרא [תהילים יט ח] תורת ד' תמימה, וזה שייך הכא טפי {דאי' שם בירושלמי: "רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי חייא בשם רבי יוחנן היה קורא בתורה ונשתתק, זה שהוא עומד תחתיו יתחיל ממקום שהתחיל הראשון, אם אמר את ממקום שפסק, הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן, והאחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן, וכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש, שתהא כולה תמימה"}. וצריך לומר הא דמייתי ירושלמי ג"כ טעמא דברכה כנזכר לעיל, היינו משום דבלאו הכי אין קורין כל התורה בפעם אחת ואין כאן תמימה, אי לאו דכל הפרשה מעוטר בברכה לפניה ולאחריה, וזו שלא נתברכה לאחריה תו לא נתברכה לפניה הויא לה כפרוסה, אבל מגילה שקורים כולה, א"כ בלי טעמא דברכה נמי איכא משום תורת ד' תמימה, א"כ היכא דליכא טרחא יתירה, יש להחמיר כהמג"א", עכ"ל.

ובאמת סברא זו מוזכרת כבר במג"א, על מה שכתב בשו"ע, תקפה ג, "אם התחיל לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אחר" וכתב המג"א, סק"ו, "ולא דמי לתורה שצריך לחזור לראש כמו שכתוב ריש ס' קמ, דהתם כתיב תורת ה' תמימה (רבינו ירוחם נתיב ו')", עכ"ל המג"א. וכבר הק' שם הפמ"ג, א"א ו, דבסי' קמ משמע שהטעם אינו משום תורת ה' תמימה, אלא משום דאם כן פסוקים ראשונים אין להם ברכה לאחריהם. אך במג"א משמע שנקט הטעם דתמימה, וא"כ שפיר י"ל שזו גם הסברא למה שהצריך המג"א בסי' תרצב שהשני יחזור לראש המגילה.

ובקהלות יעקב, ברכות סי' יא, הביא ג"כ כעין דברים אלו בשם קונטרס פותח דברים למוהר"ם פרידמן ממזריטש שביאר שאף לדעת הגרעק"א, שו"ת סי' ז, שיכול לצאת ידי חובה מקצת בשמיעה ומקצת באמירה, אך א"א לצאת ע"י שמיעת חצי מאדם אחד ושמיעת חצי מאדם אחר, ולדעת החזו"א, או"ח סי' ז סק"ו, א"א לצאת ידי חובת ברכה מקצת בשמיעה ומקצת באמירה, עיי"ש. אך עיין בספר שלמי תודה להגרב"צ פלמן, פורים סי' יט, שכתב שכל מה שהחמיר החזו"א שלא מהני לחצאין הוא רק בברכה, שאין מטבע הברכה מתחלקת לחצאין, וחצי ברכה אין עליה שם ברכה, אבל קריאת המגילה אף דהוה מצוה שבדיבור, מ"מ כיון שאינה ברכה שפיר איתא נמי לחצאין, משום דמקצת קריאה נמי שם קריאה עליה, ולדעתו שייך לשמוע קריאתה משני בני אדם, או לשמוע מקצתה ולקרות מקצתה. ופשוט שכל זה לפי הכרעת המ"ב שהכריע כדעת האחרונים שאם נשתתק הקורא אין השני צריך לחזור לראש.

והראוני שכתב בשערי אפרים, ש"ו ס"ס, וז"ל: "אם קרא אחד המגילה בצבור וכו' טוב ביותר שלא יתחיל מראש ולא יברך, ואחר שיקרא לצבור ממקום שפסק הראשון יברך ויקרא לעצמו", עכ"ל. ועיי"ש בפתחי שערים שביאר כוונתו שמה שהצריך שהקהל ג"כ יתכוונו לצאת בברכתו הוא כיון שיש הפסק גדול בין הקריאה שלהן ובין הברכה של הראשון, אך מ"מ צ"ע קצת אם יש לעשות כן לכתחלה כיון שעי"ז תהיה הברכה שבירך הראשון לבטלה, ולכן טוב יותר שלא יתחיל מראש וכו'. וא"כ מבואר שנקט בפשיטות שיכול להוציא את הקהל בקריאת חצי המגילה, אף שאינו עושה מצוה שלימה כלל, וזה כדעת המ"ב. אך לכאורה המג"א והחת"ס חולקים בזה וכנ"ל.

לפי מה שנתבאר ברור שראוי לשמוע את קריאת המגילה מבעל קריאה הבקי בהיגוי הנכון של התיבות, כדי שלא יזדקק להשלים מקצתה בע"פ, דלכתחילה צריך לקרותה או לשומעה כולה מתוך הכתב, ואף שיצא אם קרא מקצתה בע"פ, הוא רק בדיעבד, כמבואר במ"ב, תרצ יט, ובפרט שיתכן שכיון שהקורא עצמו לא יצא ידי חובתו, אפי' השלימו השומעים את אלו התיבות בע"פ לא יצאו ידי חובתם, כיון שהקורא לא עשה "מצוה שלימה" ואין קריאתו בגדר "תורת ה' תמימה", וכפי שנתבאר לדעת המג"א והחת"ס, ולדעת המ"ב והשע"א אם השומע השלים התיבה מתוך החומש יצא.