הוראה ורפואה אצל חולי סכרת נעורים בשב"ק



 בס"ד

הגאון רבי יעקב מאיר שטרן שליט"א

במעמד רב רושם בו נקבצו ובאו אל היכל "מרכז ההוראה" כמאה רבנים ויושבי על מדין לשבת ולדון בעניני הוראה ורפואה אצל חולי סכרת נעורים שנערף בשיתוף עם רופאי שירותי בריאות "כללית" אשר הביאו את הפן המקצועי בענין, במעמד זה נשא הגאון רבי יעקב מאיר שטרן את דבריו בנושאים הנ"ל והציע דבריו לפני הרבנים הגאונים שליט"א רבני "מרכז ההוראה" שנשאו ונתנו עמו בהלכות אלו.

ברשות מרא דאתרא כ"ק אדמו"ר מסאווראן שליט"א נשיא מרכז ההוראה – אוצר הפוסקים, הרבנים הגאונים רבני מרכז ההוראה שליט"א וכל הקהל הקדוש.

היות ונתאספו כאן בענין חולי סוכרת ושאלותיהם אשר רבים המה לדון בהם את ההלכה למעשה על כן אדבר בכמה ענינים הנוגעים לחולי סוכרת את פסק ההלכה בהם. א. אם מותר להוריד את המדבקה קודם השבת לצורך מצוה אף שיצטרך להחזירו בעצם יום השבת. ב. עד כמה מחוייב האדם להוציא מממונו על מכשירים וכדומה בכדי שלא יצטרך להוציא דם ולחלל את השבת. 

המכשירים שמשתמשים בהם חולי סוכרת הם מוציאים דם והוא בכדי לבדוק את רמת הסוכר בדם, והנה נקדים תחילה מהו איסור הוצאת דם. ומבוארים הדברים בדברי המג"א סימן שט"ז הדן באיסור חובל והוצאת דם בשבת, ומייתי בזה ג' שיטות ראשונים. א. שיטת הרמב"ם הוא שהוא חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, והמגיד משנה על אתר כתב דאם הוא תולדה דמלאכת דש הרי דינו שצריך שיעור גרוגרת ככל דישה. ב. שיטה נוספת המובאת בראשונים שהוא חייב משום צובע, ג. שיטה זו שהיא שיטת רוב הראשונים שחובל חייב משום נטילת נשמה. ובמחצית השקל שם כתב שלפי"ז אפילו אם הוציא טיפה אחת, ואפילו כל שהיא, יש בזה משום נטילת נשמה וחייב חיוב חטאת דאורייתא.

המכשירים שהוצגו כאן [מד סוכר רציף ("פריסטייל ליברה") – שהוא עובד ע"י מדבקה בצורת עיגול בקוטר גדול קצת ממטבע של חצי שקל, שבמרכזה ישנו כמו חוט המוחדר מתחת לעור על ידי מחט מוליכה. המחט עשויה כמו צינור ובתוכה החוט האמור. לאחר ההחדרה בנעיצה לעור, יוצאת המחט ורק החוט נותר מתחת לעור. החוט הנ"ל דוגם את הנוזל התת עורי כל כמה דקות, ומזהה את ערכי הסוכר. במדבקה יש שבב אלקטרוני האוגר את נתוני הסוכר. כדי לדעת את הערכים יש לקרב אל המדבקה מכשיר אלקטרוני – שהוא שלט אלחוטי המופעל בלחיצת כפתור, ולסרוק את התוצאה (מבוסס על טכנולוגיית NFC  כמו כרטיסי הרב קו באוטובוס). התוצאה מתקבלת בשלט בתצורת מספרים, כשהתוכנה גם מראה על הכיוון הכללי – ירידה או עליה. את המדבקה מחליפים כל 14 יום. ובמכשירים אלו אין צורך בהוצאת דם בכל בדיקה, ולכן הם] חוסכים מלאכה דאורייתא בשבת, כי הוצאת דם הוא מלאכה דאורייתא ממש, וכאשר אדם מניח מדבקה עם חיישן דק בזרוע, אף אם נאמר שזה פסיק רישא שיוציא דם, הרי זה בוודאי פסיק רישא דלא ניחא ליה, היות שאינו מעוניין להוציא דם, אלא כל ענינו הוא רק להכניס את המדבקה לזרוע, והוי דינו כפסיק רישא דלנח"ל ולא אכפת ליה, ואף בדין פסיק רישא אי שרי אם לאו ידועים דברי השו"ע בסי' ש"כ דלדעת הערוך הסובר שמותר לכתחילה לעשות מלאכה דאורייתא אם זה פס"ר דלא נח"ל הכי נמי בנידון דידן, אך היות והמחבר מביא שיש חולקים עליו לכך אין לסמוך ע"ז להתירו לכתחילה. אך הא וודאי שלכל הדעות אין בעשיית פסיק רישא דלא ניחא איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן כמבואר במג"א ובמשנ"ב.

אכן, אתמול היו אצלי שני בחורים חולי סכרת וביררתי אצלם על המציאות בדבר זה ואמר לי אחד מהם שהוא בדק וראה שהיות והסיב הנכנס לגוף הוא כ"כ דק אינו מוציא דם כלל אלא לעיתים רחוקות, אך השני טען שאצלו מצוי הדבר שיצא דם. ולעניינינו עכ"פ אף אם נאמר שהוא פסיק רישא ובוודאי שיוציא דם כאשר מכניס את הסיב לגוף, הרי זה ברור מן האמור לעיל שאין זה אלא איסור דרבנן, ואינו איסור תורה כמבואר במג"א ומשנ"ב שפסיק רישא דלאכפת ליה אין זה אלא איסור דרבנן כדאמרן לעיל.

וידוע המבואר בסי' רמ"ח בהלכות שבת והוא מדינא דגמרא, שאם אדם מכין בע"ש לצורך מצוה ועושה המעשה קודם השבת אז אף אם הוא יגרום חילול שבת דאורייתא ישנם שיטות המתירים זאת. והיינו דיש מחלוקת ידועה בדין היוצא בשיירה והמפליג בספינה, כשאדם יוצא ג' ימים קודם השבת לצורך הרשות או אפילו בערב שבת לצורך מצוה סבירא להו לכמה פוסקים דשרי, ואציין את דברי שו"ע הרב בזה שכתב בסי' רמח סעי' י"ג "אע"פ שהוא וודאי גמור שיצטרך לחללו לא התירו כלל בשום ענין, ויש להחמיר כדברים אבל אין למחות ביד המקילים כי יש להם על מה שיסמוכו", דהיינו אין למחות באלו העושין מעשה קודם השבת אע"פ שיביאו לחילול שבת, אכן בנידון דידן הר"ז איסור דרבנן שלדעת הערוך הוא מותר כי לא ניחא ליה, ואפילו לדעת החולקים הרי זה רק איסור דרבנן ולענ"ד יש מקום להתיר להוריד את המדבקה קודם השבת לצורך מצוה, אף שיגרום שיצטרכו להחזירו בשבת.

הנה עוד יש לדון עד כמה מחוייב האדם להוציא ממונו בכדי שלא יגרם חילול שבת באופן של פיקוח נפש. ראשית ידועים דברי הרמ"א בסי' תרנו שבכדי שלא יעבור אדם על איסור תורה הרי הוא צריך להוציא כל ממונו בעד זה, ובספר חסידים המובא במג"א סי' ש"ל שיולדת תכין קודם השבת את כל צרכיה בכדי שלא יצטרכו לחלל שבת עליהם, הגם דשם איתא רק אשר ראוי ונכון כמבואר במשנ"ב שאינו חיוב גמור, אך למעשה בוודאי שאין לחייב ציבור להוציא ממון בכדי שימנע מחילול שבת,

ושאלתינו היא בחולה שיכול לשכור את כל מכשירי הרפואה אשר הוא צריך להם בעד מאה אלף דולר, שבאופן כזה הוא יחסוך שלא יצטרכו לחלל עלו את השבת. כמו כן אם חלילה קורה תאונת דרכים קודם השבת במקום שהדרך משם לבית הרפואה הוא כשעה ואם ייסע ברכב הוא ייסע בעיצומו של שבת, משא"כ אם יזמין שיקחוהו ע"י הליקופטר בממון רב בוודאי יגיע לבית הרפואה קודם השבת. ובאופן שיש לו את הממון לשלם, ומונחים אצלו אותם עשרות אלפי שקלים שעולה להשכיר את ההעליקופטער, על זאת אנו דנין האם הוא מחוייב לשלם בכדי שלא יחללו עליו את השבת.

והנה הרי יש הרבה מאוד דוגמאות לכך, ומעולם לא שמענו שיש חיוב ע"ז. והטעם הוא דהיות שמדובר בחולה שיש בו סכנת פיקוח נפש הותר לחלל עליו את השבת להצילו, לא מצינו שיש להחמיר בזה. 

ןבפרט שהרמ"א בסי' רמח פוסק כר"ת שאדם החולה מותר לצאת קודם השבת לרפואתו אף שיכול ליגרם עי"ז חילול שבת, ולא מצאנו שיש לחייב אדם שיעשה מעשה בקום ועשה ולהוציא מממונו בכדי שלא יהיה אח"כ חולה שיש בו פקו"נ.

ומסקנת הדבר הוא שאף אם אדם יכול לחסוך חילול שבת ע"י הוצאה ממונית, בזה אם מדובר בהוצאה שאינה רבה הרי עליו לעשותו, כי כל הוצאת טיפת דם הוא חילול שבת דאוריתא ממש. אך בהוצאה גדולה יש מקום לסמוך על המקילים.