הולכי דרכים הפטורים מן הסוכה


כ"ק אדמו"ר מסאווראן שליט"א
נשיא "מרכז ההוראה - אוצר הפוסקים"

שאלה:

מהו גדר הולכי דרכים הפטורים מן הסוכה

תשובה:

א. בשו"ת מהרש"ם ח"א סי' ר"ט מסתפק אם יש חיוב בסוכות למעט בטיולים כדי שלא יבטל מצוות סוכה. ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' צ"ג אסר לטייל לתענוג בעלמא במקום שלא יהיה לו סוכה, וסבירא ליה דמה שפטרו חז"ל הולכי דרכים ממצוות סוכה אינו אלא באופן שההליכה היא לצורך חשוב כגון לצורך פרנסה וכדומה אבל לא פטרו מסוכה כל אדם שרוצה לטייל לצורך הנאה בלבד, דחסרון הנאה לא מיקרי צורך ובכה"ג לא התירו. ולמד האג"מ כן מלשון רש"י בסוגיא דהולכי דרכים, בגמ' סוכה כ"ו ע"א, דגרסינן התם, הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה וכו', ופירש רש"י שם זה לשונו, "דכתיב 'בסוכות תשבו' (כעין תדורו), כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יו"ט לא הצריכו הכתוב למנוע", עכ"ל רש"י. ודייק האג"מ בדברי רש"י שכתב "שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה", מזה מוכרח שמה שכתב בהמשך דבריו, 'לא הצריכו הכתוב למנוע' נמי אינו אלא כשרוצה ללכת בדרך לסחורה ולא כן יהיה הדין ברוצה ללכת בדרך להנאתו ולטיול בעלמא. ופשוט ליה להאג"מ כן ג"כ מסברא, דאם לא כן כל אדם שנהנה לישון תחת כיפת השמים האם נתיר לו לישון חוץ לסוכה משום צורך, דמאי שנא נהנה לטייל מנהנה לישון בחוץ. אם נקטינן דהנאה מיקרי צורך כדי לפטרו מסוכה, הרי בכל הנאה יש לפטרו מהסוכה בין הנאת טיול ובין הנאת אדם לישון בגינתו, ולא מצינו רמז לדין כעין זה בפוסקים. וכדברי רש"י מבואר ג"כ בפי' רבינו אברהם מן ההר שכתב וז"ל, הולכי דרכים דבסוכות תשבו כתיב, כעין ישיבת ביתו, כשם שכל ימות השנה אינו נמנע מללכת לחפציו כך כל ימות החג לא הצריכו הכתוב למונעו בדבר הצריך", עכ"ל. וכן הלשון בתניא רבתי, "כלומר, שכל ימות השנה אדם אינו נמנע מללכת בדרכיו אחר צרכיו בין לילך בסחורה בין בכל דבר הצריך לו כמו בשאר ימות השנה", עכ"ל. אמנם מדברי התוס' שסתמו שאינו נמנע מלכת בדרך, ולא הזכירו תיבת 'בסחורה' כל' רש"י, משמע דאפי' שלא לצורך. וכ"מ מרבינו מנוח שכתב וז"ל, "מי שרוצה לילך בדרך בחג הולך ולא ימנע מפני הסוכה", וכ"מ ביראים "וטעמא דתשבו כעין תדורו בעינן, וכל ענינים שאדם רגיל לעשות ולצאת מדירתו רשאי לצאת מסוכתו", עכ"ל. וא"כ מצאנו כמה דעות ראשונים דמותר אף לטייל כשם שכל השנה נוהג כן, וצ"ע מנ"ל להאג"מ להכריע להחמיר כרש"י וההולכים בעקבותיו.

ב. בספר הליכות  שלמה פ"ט אות כ"א אסר הגרש"ז לטייל מטעם אחר, וכתב, המטיילים אין להם דין הולכי דרכים שהרי יכולים הם לערוך את הטיול בזמן אחר, ולפיכך חייבים בסוכה, ולכן יש להימנע מטיולים למקומות שאינו יודע שתהא סוכה מצויה לו בשעת הצורך. ובס"ק מ' כתב, שהוא עפמש"כ הרמ"א סי' תר"מ ס"ג דמי שמקיז דם חייב בסוכה. ומקורו בהגהות אשר"י פ"ב אות י"ב שכתב בטעם הדבר מפני שהיה יכול להקיז לפני החג. והמג"א סק"ד כ' לפי"ז דהשותה משקה המשלשל חייב בסוכה אע"פ שמצטער הרבה, כי יכל להימנע מלשתות, וא"כ יש לאסור הטיולים מפני שהיה יכול להקדימם או לאחרם. ויש לתמוה מאוד בדברי הגרש"ז זצ"ל, שדימה דין מצטער לדין הולכי דרכים. במצטער מצינו בהלכה חילוקים רבים, ויש אופנים דאף מצטער ממש חייב בסוכה. כגון בסי' תר"מ סעיף ד' ברמ"א כתב; "מי שכבו לו הנרות בסוכה בשבת ויש לו נר בביתו מותר לצאת מן הסוכה כדי לאכול במקום נר ואין צריך לילך לסוכת חברו שיש שם נר אם יש טורח גדול בדבר. ובמ"ב סקכ"ב כתב בשם החיי אדם דבמצטער כזה יכול האדם לחייב את עצמו ולעשות בשמחה ולברך. וכן בסקכ"ד שם כתב דמה שהתירו שלא לילך לסוכת חבירו שיש שם נר הוא דוקא בשעת אכילה אבל פשיטא דמי שאין לו מקום לבנות סוכה בחצר חייב הוא לבנות אף במקום מרוחק ושם ביתו. ומבואר שחז"ל קבעו הדרגות בדין מצטער שדוקא צער שא"א לקיים המצוה אפילו בהתאמצות הרי הוא פטור ואם אפשר לקיימו הרי הוא חייב אף אם מצטער. ויסוד חיוב מצטער בסוכה באופנים מסוימים נלמד מהגמ' בדין אבל שחייב בסוכה עיי"ש בסעיף ה' ובמ"ב הביא דברי הגמ' דהטעם משום דאיבעי ליה ליתובי דעתיה כדי לקיים המצוה, דהיינו, כשאפשר בהתאמצות הרי הוא חייב בסוכה. ומאידך כתב שם המ"ב סקל"א בשם ספר התניא דאם המת היה חביב עליו כל כך שאין יכול להסירו מליבו פטור. ולהנ"ל אפשר דמקיז דם לא איירי בצער גדול ויכול לקיים המצוה ומה שאמרו הטעם מצד שהכניס עצמו לכך הוא תוספת טעם להחמיר עליו ולחייבו בסוכה. וסייעתא לדברינו מה שכתב הט"ז בס"ק ג' דאם הוא מרגיש חולי באמת פטור. ולעומת דין מצטער עומד הדין של הולכי דרכים בגדר אחר לגמרי ואינו שייך כלל ועיקר לדין מצטער. כל טעם הפטור של הולכי דרכים הוא משום שכך רגילים כל השנה לצאת מביתם לכל מיני צרכים ואין בזה משום ביטול ה'תשבו כעין תדורו', א"כ אף שהיו יכולים לעשותם קודם לחג, מ"מ עדיין אין בזה ביטול ה'תשבו כעין תדורו', ומותר.    ובאמת שאר פוסקים בדורנו כהגרי"ש אלישיב ועוד, ס"ל דמותר לטייל ואף לשי' רש"י ודעימיה ס"ל כן, דהיום הוא דרך לצאת לטיול ומותר ול"ש מהיוצא לסחורה. ונראה יותר, דטיול בזמננו מיקרי 'צורך גמור'. ועוד, יש בדברים אלו ליישב ג"כ חששא דהגרש"ז, דכיון דכך הוא הדרך והוא צורך אין אנו אומרים שהיה לו להקדים הטיול ובפרט שאת ה'טיול חג' אינו יכול לקיים שלא בחג.

ג. והנה עיקר טעם דינא דהולכי דרכים הוא במה שביאר רש"י שם בסוגיא כ"ו ע"א. "דכתיב 'בסוכות תשבו' (כעין תדורו), כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יו"ט לא הצריכו הכתוב למנוע", עכ"ל. ויש כמה תמיהות בסוגיא זו. א) וכי נאמר שכמו שבשאר ימות השנה אין אדם נמנע מלצאת לחצר או לגינה ולקבוע סעודתו במקום אויר טוב וכדומה, כן נתיר לו בחג הסוכות נמי לנהוג כן, ודאי שאין לומר כך. ואמאי התירו חז"ל דוקא להולכי דרכים להיפטר מסוכה מטעם זה שכך דרכם כל השנה. ובאמת מכח תמיהה זו הכריח האג"מ דדוקא לצורך התירו. ב) עוד צ"ע ממש"כ האחרונים הובא במ"ב שם ס"ק מ"ו, דמי שיושב בחנות אסור לו לאכול שם אכילת קבע אפי' שכל השנה נוהג כן, מאי שנא מהולכי דרכים שכיון שכל השנה נוהג כן מותר אף בסוכות. ג) ומגמ' נמי קשיא דגרסי' שם דף כ"ו ע"א דשומרי גנות ופרדסין פטורין בין ביום בין בלילה, ומקשה הגמ' וליעבדי סוכה התם וליתבו, אביי אמר תשבו כעין תדורו, רבא אמר פירצה קוראת לגנב. ובשו"ע פ' כרבא עיי"ש סעיף י'. ויש להקשות, לדברי רבא לולא טעמא דפירצה קוראת לגנב ובאופן דקא מינטר כריא דפירי, חייב בסוכה, והרי כל השנה אינו נמנע מלישב ולאכול במקום השמירה ואינו הולך לאכול בביתו וא"כ מ"ט יתחייב בסוכה. ד) ועוד, דהנה יש להקשות מהמבואר בשו"ע סי' תרל"ט ס"ב "אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה". ומקורו שם במתני' ובגמ'. ובמ"ב סקי"ב כתב הטעם 'דזה לא חשיב לחייבו בסוכה דאף בביתו מצוי שאוכל עראי חוץ לביתו'. ובשעה"צ ציין להר"ן וריטב"א. ובאמת בדברי המ"ב מעורבים ב' טעמים דהר"ן כתב טעמא דאוכלין ושותין עראי; "דכל כה"ג לא חשיבא ולא הויא כעין תדורו" וכ"ה במאירי, אבל הריטב"א כתב "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, פי' שכן אדם אוכל אכילת עראי חוץ לביתו". והמ"ב צירף ב' הטעמים יחד. ושורש טעם הריטב"א דומה לטעם המבואר בגמ' בהיתר הולכי דרכים דכך מתקיים 'תשבו כעין תדורו'. ובזה צ"ע, דהנה הא דשינת עראי אסירא אי' בגמ' שם דף כ"ו על הא דת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב אשי גזירה שמא ירדם. א"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם, אמר רב יוסף בריה דר' עילאי במוסר שינתו לאחרים. מתקיף לי' רב משרשיא ערביך ערבא צריך, אלא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן במניח ראשו בין ברכיו עסקינן. רבא אמר אין קבע לשינה. וברש"י פי' "רבא אמר, לשמא ירדם לא חיישינן הלכך בתפילין שרי וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי לפי שאין קבע לשינה ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך הלכך זוהי שינתו". והא דביאר רש"י דפעמים שמנמנם מעט ודיו הוא מהירושלמי. וברשב"א כ' הטעם שכל שינה חשיבא קבע ואין לה שיעור לקבע. והנפ"מ אם קיי"ל כרב אשי משום שמא ירדם וישן שינת קבע או כרבא שאין קבע לשינה הוא באופן המבואר בגמ' במניח ראשו בין ברכיו שאינו יכול להירדם דלר"א אין לחשוש ולרבא אף שינה כזאת אסירא. והנה רוב הראשונים פסקו כרבא דאסור לישן שינת עראי חוץ לסוכה אף אם אין חשש שירדם והטעם דכל שינה יש בה קביעות כ"כ היראים ושיבה"ל. ועל דברי המחבר דאסור לישן שינת עראי כתבו כל נושאי כליו דהטעם כרבא, כ"כ המג"א והט"ז הפמ"ג, השו"ע הרב, הערוך השולחן, והמ"ב. ומעתה אמנם לטעמא דהר"ן דאכילת עראי מותרת כיון דלא חשיבא, מובן החילוק בין אכילה לשינה, די"ל דשינת עראי חשיבא וחשיבא, אולם לפי מש"כ הריטב"א דטעם אכילת עראי שמותר חוץ לסוכה משום שכן דרכו של אדם לאכול אכילת עראי חוץ לביתו ולא מטעמא דלא חשיבא, יקשה טובא א"כ מ"ש שינת עראי דאסור והלא דרכו של אדם לישן שינת עראי חוץ לביתו כמו שאנו רואים הרבה אנשים שמניחים ידיהם בביהמ"ד על אצילי ידיהם. ה) עוד יעויין בהגהות רעק"א ריש סימן תרל"ט, שכתב בזה"ל; "מותר לאכול אכילת עראי. בא"ר סי"א הביא בשם התניא ושיבולי הלקט שכ' בשם הר"ר אביגדור דאכילת עראי דשבת ויו"ט חשיב קבע ובחי' צל"ח ברכות ד' מ"ט א' בתוס' ד"ה אי בעי כתב כן מסברא דכוונת תוס' דשם כיון דכזית זה חובה משום י"ט לא מחשיב עראי דחובתו משוי ליה קבע עיי"ש. אלא דלפ"ז אחר דכבר יצא ידי חובתו בסעודת יו"ט מה שאוכל אח"כ הוי בו דין עראי ול"צ סוכה רק ביתר מכביצה", עכ"ל. וכ"ה בשע"ת סק"ה באריכות. ובמ"ב שם סקט"ז כתב "ועיין בשע"ת שכתב דלענין שבת ויו"ט בבקר כשמקדש ואוכל פת כיסנין במקום סעודה לכו"ע יכול לברך לישב בסוכה דכיון שאוכל אותה בתורת סעודה הצריכה לקידוש שפיר דמי שיברך ברכת סוכה דמחשבתו משוי ליה קבע". ולפי טעם הריטב"א הנ"ל דאכילת עראי מותרת כי כך דרך העולם לאכול אכילת עראי חוץ לבית ולא מטעם חשיבות האכילה, יקשה שוב, א"כ אף אכילה שהיא עראית מצד עצמה ורק חובתו משוי לה קבע, למה יהא דינה כאכילת קבע, והרי מכל מקום דרך לאכול אכילה כזו בחוץ אף באמצע הסעודה ולא איכפת לן אם מיקרי אכילה חשובה או לא. ו) בשעה"צ שם ס"ק כ"ט כתב זה לשונו, "אבל שתיה בלי אכילה לא חשיבא לחייבו בסוכה דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלי אכילה. ואפשר דלפ"ז אף מים שבתוך הסעודה אין כדאי לשתות חוץ לסוכה וצ"ע". והנה באכילה מועטת אם היא באמצע הסעודה יש אומרים דהרי היא כקבע. כי כל אכילה קטנה כשהיא חלק מסעודת קבע, גם היא נקראת קבע. וזו היא שיטת הבנין שלמה סי' מ"א הל' יוה"כ ד"ה ראיתי, והשו"ת שו"מ מהדורא ד' ח"ג סימן י"א, דס"ל כן. והיה אפשר לומר שזוהי כוונת השעה"צ, דאף דשתיה לבדה אינה חשובה להיות כאכילת קבע, מכל מקום כשהיא חלק מסעודת קבע, נעשית השתיה עצמה נמי קבע כדין כל אכילת עראי פחות מכשיעור הנכלל בסעודת קבע . אולם מצינו בשו"ע הרב שפליג על דין זה שכתב בסי' תרל"ט סעיף י"ז "ואפי' שלא בשעת הגשם אם ירצה לאכול כזית בסוכה ו[עד] כביצה מצומצמת תוך הבית הרשות בידו אלא שהמחמיר לאכול כל הסעודה בתוך הסוכה שלא בשעת הגשם הרי זה משובח". מבואר להדיא שדעתו שאכילה מועטת אפי' אם היא חלק מסעודת קבע מיקרי עראי לענין אכילה מחוץ לסוכה. ויש להביא ראיה עצומה ונפלאה לשיטתו, מהגמ' יומא ע"ט ע"ב מהא דאמר רבא דפירי לא בעי סוכה ומקשה הגמ' מברייתא דאמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסוכה. אכילת עראי אין, אכילת קבע לא, וכו'. וצע"ג שאם אכילת עראי בתוך הסעודה מיקרי קבע, בגלל שנמשך אחר האכילת קבע ומתחבר אליו, א"כ אין כלל קושיא מהברייתא על הא דאמר רבא דפירי לא בעי סוכה. דאפשר דמה שכתבה הברייתא דפירות מותר רק באכילת עראי אבל אסור לאכול פירות באכילת קבע, אין הכוונה שאסור לאכול אכילת קבע של פירות אלא י"ל שאף אכילת קבע מותר בפירות, והברייתא שמיעטה קבע בפירות הכוונה רק לאכילת פירות כשהם באמצע סעודה גמורה של קבע, דאז גם הפירות שבתוך הסעודה דינם כאכילת קבע ואסור לאכלם חוץ לסוכה.  ומהא שהגמרא הוכיחה מהברייתא דאכילת פירות באופן של קבע חייב בסוכה דלא כרבא, ולא פירשה כנ"ל, מוכח, דס"ל להגמ' דאכילת עראי בתוך סעודה לא מיקרי קבע וכדעת השו"ע הרב. ועל כן יש לפרש בכוונת ה'שער הציון' בשתיה בתוך הסעודה דלא כהבנין שלמה והשו"מ וכדי שלא יחלוק השעה"צ חולק על השו"ע הרב. והוא, דשתיה בלי אכילה יכולה להיות קבע אלא שאין הדרך לקבוע על שתיה בלבד, ובעת אכילה קובעים ג"כ על שתיה. ואין הטעם בגלל שהשתיה היא עראית ומתבטלת לסעודה כדין אכילת עראי באמצע הסעודה. ובכל הלכה זו של אכילת עראי פחות מכשיעור באמצע סעודה להבנין שלמה והשו"מ דמיקרי קבע, וכן שתיה באמצע סעודה אף להשעה"צ מיקרי קבע. צריך עיון בזה. שהרי בכל ימות השנה אינו נמנע מלשתות בחוץ מעט מים או פירות באמצע הסעודה. ואם כן אף דהוי קבע בדין מ"מ היה עלינו להתיר לאכול בחוץ כי כך הוא הדרך כל ימות השנה.

ד. וליישב הסוגיא נראה לומר בכוונת רש"י במה שאמר בהולכי דרכים "דכתיב 'בסוכות תשבו' (כעין תדורו), כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו יו"ט לא הצריכו הכתוב למנוע", עכ"ל. שכל זה לא נאמר אלא כשהמעשים שעושה בדרך אף שהם ביסודם מעשים של קביעות ושל דירה מ"מ לפעמים עושים אותם בני אדם בעראיות מתוך הכרח וכאדם שאוכל באמצע הליכתו בדרך ולכן אין לחייבו בזה בסוכה. אבל מעשים שנעשים באופן של קביעות לגמרי צריך לעשותם בסוכה גם אם לפעמים עושים אותם בני אדם לא בביתם. דגדר 'תשבו כעין תדורו' אינו נמדד לפי מנהגו של אדם אחד או של הרבה בני אדם. ורק פעולות הנעשים בדרך עראי מצד צורת פעולתם, פטורות מסוכה.    ולפי"ז טעם פטור אכילת הולכי דרכים מסוכה אינו בגלל שכך דרכם בשאר ימות השנה דמ"מ מטעם זה היה לחייבם כהנ"ל. רק יסוד הפטור הוא כיון דאכילה באמצע הדרך אינה אכילה קבועה ודינה כאכילת עראי. והטעם, דכיון דאינו רוצה לעמוד שם ואין בכוונתו לקבוע עכשו מקום לסעודתו ואין לו נחת רוח בקיום סעודתו הקבועה שם, דהרי כל מטרתו אינה אלא להגיע אל מקום מסוים והדרך בה הוא הולך אינה אלא אמצעי לאותה מטרה ואכילתו אינה אלא מתוך הכרח כי רעב הוא ובזה אפי' האכילות קבע שלו הם באופן של עראי דהגברא הוא במצב עראי ואוכל אך ורק משום שאינו יכול להתענות ברעב, ואין אכילה כזו בגדר "תשבו". אך מצד אחר אפשר דהיה עלינו לחייבו לקבוע מקום לסעודתו, והוא, כדי שלא יבטל מצות סוכה, ואשר עצם אי קיום קביעות סעודה באופן המחייב מגרע בקיום מצות 'בסוכות תשבו', על זה אמרי' דילפינן מהקרא 'תשבו' שיהיה 'כעין תדורו', וכשם שכל השנה 'אינו נמנע' מלצאת מביתו הקבוע ולהכניס עצמו למצב של עראיות כן בסוכה יכול להכניס עצמו למציאות עראית הפוטרת אותו ממצות סוכה ולא יחסר בזה בקיום ה'תשבו'.

ה. ולהנ"ל מתיישבות כל התמיהות אחת לאחת. א) אין ההיתר דהולכי דרכים דומה למי שנוהג לקבוע סעודתו בחוץ שאכן אין להתיר לו לאכול בחוץ אף בחג הסוכות כיון שסעודתו שרגיל בה בחוץ היא מעשה של דירת קבע וע"ז קבעה תורה שכל מעשה של דירת קבע יש לעשותו בסוכה ולא איכפת לן במה שאינו רגיל לעשות בביתו הקבוע, ואינו דומה לדין הולכי דרכים שאכילתם עראית ואשר ע"כ יש להתיר זאת אף בסוכות. ב) כמו כן הרגיל לקבוע סעודתו בחנות אין מקום להתיר לו לעשות כן בסוכות כיון שמעשים אלו של קבע הם. ג) ולרבא, שומרי גינות ופרדסים, לולא טעמא דפירצה קוראת לגנב איה"נ דהיינו מחייבים אותם בסוכה כיון דרגילותם כל השנה לאכול בחוץ אינה גורמת שאכילתם ושאר פעולותיהם נקראים מעשים עראיים אלא מעשים של קבע כי כך דרכם לקבוע סעודתם וזו היא צורת דירתם וכנ"ל. ד) גם לפי הריטב"א דהטעם שאכילת עראי פטור מסוכה הוא משום שדרכו של אדם לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, אין טעם זה יועיל למעשה של קבע כשינה וכדומה כיון דכל מעשה של קבע אף אם דרכו להיעשות בחוץ, הרי הוא חלק ממעשים של בית וחייב בסוכה. רק אם יעלה על הדעת לחייב בסוכה גם אכילת עראי מצד דהדרך לאכול רק בבית אפי' אכילת עראי וא"כ אפשר דכל אכילה נכנסת לגדר תשבו ותדורו, ע"ז אמר הריטב"א דאי"ז הדרך באכילת עראי שדרכה להיעשות גם בחוץ וע"כ אין מקום מכל צד שהוא לחייבו בסוכה. ה) וכן אכילת עראי גמורה שגדרה ההלכתי משתנה ודנים אותה כאכילת קבע מכל סיבה שהיא, ובדידן בסעודת יו"ט, מצד דחובתו משוי לה קבע, אף דעצם שיעור האכילה הדרך לאכול בחוץ, ולהריטב"א קשה, מ"מ מאחר שנקבע שהיא אכילת קבע חייב בסוכה אף שרגילים לאכלם בחוץ כיון דהוא מעשה של בית וכנ"ל. ו) וכן שתיית מים ואכילת פירות בתוך הסעודה שכחלק מהסעודה נקראים גם הם אכילת קבע אף שהדרך לאכלם בחוץ חייבים בסוכה מצד הגדרתם כאכילת קבע. 

ו. ולדרך זו, עיקר פטור הולכי דרכים מסוכה הוא באופן שמעשה האכילה הוא עראי מצד הגברא שהוא נע ונד ומטולטל וכל מעשיו אינם של קבע ומנוחה כדרך בנ"א בביתם אלא עושה מה שעושה מצד ההכרח לאכול ולישון. וא"כ בטיול יש לחלק, אם ההליכה אינה אלא אמצעי להגיע למקום מסוים ומתוך רעבונו רוצה לאכול יש מקום להתיר כהולכי דרכים שמציאות עראית ואין באכילתם ביטול למצות 'תשבו כעין תדורו', אבל כשמגיע למחוז חפצו וקובע מקום למנוחת הנפש ולבלות שם ודאי שאכילתו באופן זה הוא אכילת קבע גמורה שאין להתיר בלא סוכה. וכן אם מטייל להנאתו ועצם הליכתו הוא חלק מהטיול אפשר דגם בזה אם אוכל בדרך הליכתו כיון שזה להנאתו אפשר דדינו כאכילת קבע ואסור מחוץ לסוכה.

ז. להנ"ל יוצא חידוש נוסף. הנה נפסק להלכה והובא לעיל דשינת עראי אסורה חוץ לסוכה כרבא דאין קבע לשינה. ועיין שפת אמת בחידושיו סוכה [כ"ו ע"א] ובהגהות מהר"א הלוי הורביץ שם שמקילין אכן בספר בן איש חי החמיר מאוד [פר' האזינו אות ח]. אך נראה דכל זה באופן הרגיל דכיון דשינת עראי חשיבא קבע, חייב לישון רק בסוכה, אבל כשהולך בדרך שהתירו לו אף אכילת קבע מצד שהוא מטולטל בדרך וכל הנהגתו היא עראית, י"ל דהיתר זה הוא אף לגבי שינה כשהיא מצד ההכרח מרוב עייפות וכדומה, וא"כ יש להתיר להתנמנם ואולי אף שינה ארוכה שדינה כשינת קבע. ועוד, הרי לא מצינו בהיתר הולכי דרכים שאסרו לישון כשאין לו סוכה ולכה"פ לנמנם. ואילו אסרום חכמים היה להם להזכיר דין זה כי פשוט הוא שכל הולכי דרכים צריכים גם לישן מצד הטבע. אכן  לפי דברינו ניחא גם טעם הדבר וכהנ"ל. אכן אף בטיול אם אחר שיגיע למקום מנוחה יציע לעצמו מטה להנאתו בזה יש לאסור לישון מחוץ לסוכה כיון דשינה במנוחה היא קבע כמבואר.