בס"ד
שאלה:
בתקופה זו שנגיף הקורונה מתפשט מאד בעווה"ר בארה"ק ובתפוצות, ואחד מתסמיניו הבולטים של חולי זה הוא איבוד חוש הטעם והריח, האם צריך ואפשר לברך ברכת הנהנין תחילה וסוף על אכילה כזו שאין בה טעם.
צדדי השאלה:
האם היות ואינו חש את טעם המאכל והמשתה ואין לו הנאה בגרונו אינו חייב בברכה ע"ז או דכל שאוכל בדרך אכילה ושתיה הרי"ז בגדר שהחיך נהנה ממנו, כי עצם עיכול המאכל ושתיית המשקה ובליעתו בגרונו בדרך אכילה ושתיה הנאה היא לאדם, ואי"צ דוקא הנאת החיך מטעמו הערב של המאכל.
תשובה:
מי שאיבד את חוש הטעם ואין מרגיש טעם באכילתו, צריך לברך על מאכלו תחילה וסוף, אפילו כשאין מרגיש טעם באכילתו כלל, ואף כשאין אכילתו באה לסעוד ולהשביע רעבונו, כי כל שאוכל ושותה כדרך אכילה ושתיה בחיכו וגרונו נהנה הנאת גרון והנאת מעיים מעצם האכילה והבליעה בגרונו, אף בלא הרגשת טעמו הטוב של האוכל והמשקה. וכן הדין לעניין שאר עניני האכילה כגון, אכילת איסורים, אכילת מצוה, אכילה ביוהכ"פ, וכיוצ"ב.
לאחרונה נתפרסם פסקו של אחד מגדולי ההוראה שאלו שאין להם טעם וריח, יאכלו ארוחתם ושאר כל מיני מאכלים ללא לברך לפניה, וכיון שבפסקי תשובות סימן ר"ד אות י"ג וי"ט הוכרע דחייבים לברך כל זמן שאוכלין כפי דרך אכילה של כל אדם בקשתי מבני המופלג חוב"ט ר' נפתלי אהרן משה שיחי' לאויו"ט שיעלה הדברים על הכתב בהרחבה עפ"י שורשי הדברים, תשח"ח לו.
בתקופה זו שנגיף הקורונה מתפשט מאד בעווה"ר בארה"ק ובתפוצות, עלתה שאלה חמורה על שלחנם של בעלי ההוראה ויושבי על מדין, היות וכידוע אחד מתסמיניו הבולטים של חולי זה הוא איבוד חוש הטעם והריח, ויש שאין מרגישים שום טעם באכילתם ואין מבחינים אפילו בין מר למתוק וכיוצ"ב. ונשאלת השאלה האם צריך ואפשר לברך ברכת הנהנין תחילה וסוף על אכילה כזו שאין בה טעם.
שאלה זו שרשית מאד ונוגעת בהבנת יסודי דיני ברכה"נ דאוכלין, ובס' פתחי הלכה (פ"ד הע' 64) מביא שנסתפק בזה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, וכן כתב לדון בזה בספר מגילת ספר (ברכות סי' ד'), ולא מצא הכרע לדבר. ופלא רב שלא אשכחן פותר לזה בספרי הפוסקים הקדמונים.
- א -
הנה לענין אכילת איסורין פליגי ר' יוחנן ור"ל (חולין קג:) אי הנאת הגרון עיקר או הנאת מעיים, ונפק"מ באם הכניס לפיו כזית איסור, וקודם בית הבליעה בלעו לחצאין, דלר' יוחנן חייב שהרי נהנה גרונו בכזית, ור"ל פוטר דאכילה במעיו בעינן וליכא, וע"ש נפקותות נוספות בזה. וקיי"ל (רמב"ם מאכלות אסורות פי"ד ה"ג) כר' יוחנן לגבי ר"ל דהנאת גרונו עיקר.
אמנם ישנה מבוכה גדולה בפוסקים בגדר דין אכילה לברכה, אם שוה לדין אכילת איסורים דקיי"ל הנאת גרונו עיקר, או דגדר ברכת האכילה שונה במהותה ועיקרה באה על השביעה והנאת המעיים.
ולהבנת הענין לאשורו, נביא תחילה תמצית השיטות ושרשיהם, ובהמשך (אות ג' וד') יתבאר בעזה"י דעכ"פ לעניננו במי שאין מרגיש טעם באכילתו, בודאי צריך לברך על מאכלו תחילה וסוף לכל הדיעות.
דהנה במג"א סי' ר"י סק"א מביא מכנה"ג (סי' ר"ד בהגה"ט אות ג') דהאוכל כזית שלא בתוך כדי אכילת פרס, הרי"ז מצטרף לשיעור כזית וצריך לברך אחר האכילה, וחולק עליו המג"א דכשם שבאיסורים אין לוקין על אכילת כזית שלא נאכל בתוכא"פ, ה"ה לענין ברכה.
ודעת גדולי הפוסקים שם לדינא כדעת המג"א, שא"א לברך בכה"ג שלא נאכל בתוכא"פ (בי' הגר"א סי' ר"ח סעי' ט', שו"ע הרב בסדר ברכה"נ פ"ח ה"ב, חיי"א כלל נ' דין י"ג, משנ"ב שם סק"א, וכן הביא בגליון מהרש"א לברכות מט: בשם אביו הגרע"א, ועוד).
והנה בדין אכילת איסורים, קיי"ל בכולי תלמודא שלוקין על אכילת כזית רק בתוך כדא"פ, והיינו אף לר"ל דהנאת מעיו עיקר, כי אסרה התורה באכילה ושם אכילה הוא בכזית, וביאר הפרמ"ג שם דעת הכנה"ג דיש לברך אף כשאינו בתוכא"פ, דברכהמ"ז בא על הנאת המעיים ומילוי הכרס אף כשלא היה אכילה כדינה, ולכן כיון שכעת נהנה במעיו בכזית צריך לברך. נמצא דעת הכנה"ג שלענין ברכה"נ הנאת מעיו עיקר, ודלא כדין אכילת איסור דקיי"ל כר' יוחנן.
אלא שלא נתפרש דעת המג"א ודעימיה, אי ס"ל הנאת גרונו עיקר אף בברכה"נ, או דלברכה הנאת מעיו עיקר, ואעפ"כ צריך שיעור כזית בתוכא"פ כי בלא"ה לא חשיב אכילה כלל. אכן בלשון המג"א גופיה בסי' קצ"ז סקי"ב נראה דהנאת גרונו עיקר, ובשו"ע הרב שם סעי' ט' מפורש ביתר שאת שמהות האכילה להתחייב בברכה הוא הנאת הגרון, וכדין אכילה דאיסורים וכיוצ"ב, עיי"ש לשונו הזהב.
ובפרמ"ג שם אחר שפירש דברי הכנה"ג הנ"ל, ציין לתשו' פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז שדעתו ג"כ דלענין ברכת האכילה הנאת מעיו עיקר, והוכיח הפנמ"א שם דינו מדברי הרא"ש (ברכות פ"ד סי' ו') בשמעתתא דמטעמת [תמצית הענין בקיצור, דבברכות י"ד. איתא מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם וכו', רב אמי ורב אסי טעמו עד שיעור רביעית וכו', ולדעת רוב הראשונים שם היינו אף בטועם מאכלו פחות מרביעית ובולע דכיון שכוונתו לטעימה ולא לאכילה אין מברכין עליה, וכ"ד הטושו"ע סי' ר"י ס"ב לדינא. מיהו דעת ר' חננאל שם דרק הטועם ופולט מותר בתענית ואינו מברך, ואעפ"כ בטועם שיעור רביעית ופולט חשיב הנאה לענין תענית ואסור], דאף לשיטת ר"ח שאסור לטעום רביעית בתענית אפילו בשטועם ופולט, מ"מ בודאי אין צריך לברך על טעימה זו כיון שאינו נהנה בתוך מעיו, ע"ש. הרי דאע"ג דחשיב הנאת גרון מעליא ואסור בתענית, לענין ברכה הנאת מעיו עיקר ולכן א"א לברך בכה"ג.
והיעב"ץ במור וקציעה (סי' קצ"ו וקצ"ז) הביא ג"כ ראי' זו מדברי הרא"ש הנ"ל, אך לא ברירא ליה כ"כ לדינא בזה (אם כי לענין ברכה אחרונה פשיט"ל דהנאת מעיו עיקר, וכדלהלן), וכן במחצית השקל סי' תע"ה סק"ד הביא ד' הפנמ"א וראייתו לדינא, וכן נקט הגרצ"פ פראנק ז"ל לדינא בשו"ת הר צבי או"ח סי' קס"ג, ובס' שעשועי צבי סי' י"ד.
ויש שכתבו להוכיח כן מדברי החיד"א במחזיק ברכה סי' ר"ד (סק"א, מובא בשע"ת שם סקי"ז) והקיצור שו"ע סי' נ' סעי' ח', שכתבו בסגנון אחד שהאוכל חלמון ביצה כמות שהוא חי לצחצח קולו, מברך על אכילתו תחילה וסוף אעפ"י שאין נהנה מטעם הביצה כיון שנהנה ממזונו, הרי דיש לברך על הנאת מעיו אף כשאין גרונו נהנה מטעם המאכל, אמנם להלן אות ד' יתבאר הבנה שונה בדבריהם ושאי"ז ראיה לעניננו כלל.
אמנם החיד"א בברכ"י סי' ר"ח אות א' דן ג"כ בהאי ספיקא, ודחה ראיית הפנים מאירות הנ"ל שאין כוונת הרא"ש כלל לזה דהנאת מעיו עיקר, אלא שבהנאת גרון לחוד ודאי לא חשיב אכילה כלל, ורק בשמכניס האוכל למעיו חשיב אכילה להתחייב בברכה, אך עדיין מצינן למימר דהעיקר הוא הנאת גרונו, שהרי אף לענין אכילת איסורים, פשיטא שאין לוקין על טעימת האיסור בפיו בלבד בלא להכניסו למעיו, על אף דקיי"ל כר' יוחנן דהנאת גרונו עיקר.
וכן בשו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' ר"נ ושו"ת מהרש"ג ח"א סי כ', ובס' ערך השלחן (הספרדי, בשיירי סי' ר"י) ושו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' ס"ח הרחיבו להוכיח דאף לענין ברכה"נ הנאת גרונו עיקר, ולמדו כן בדעת המג"א ודעימיה דבעי' אכילה בתוכא"פ, ודחו ראיית הפנמ"א כדברי הברכ"י הנ"ל. וראה עוד ב' דעות בזה באמרי בינה או"ח סי' ט"ו.
ומצינו דעה נוספת לכמה פוסקים, שכתבו דלענין ברכת המזון דוקא אזלינן בתר הנאת מעיו, כי ענינו בא על השביעה והנאת המעיים, ומשמעות דבריהם ברורה דלענין ברכה ראשונה שלפני האכילה פשיטא דהנאת גרונו עיקר וכדקיי"ל בשאר דיני אכילה, ורק דין בהמ"ז שונה במהותו, וכ"ה במו"ק שם, שו"ת חת"ס או"ח סי' קכ"ז, מנ"ח מצוה שי"ג, שו"ת אבנ"ז סי' קכ"ד, שו"ת כת"ס או"ח סי' קי"ז [ובפשטות ה"ה לכל ברכה אחרונה, שמברכים רק על שיעור כזית או רביעית, ודומה לברהמ"ז שבא על השביעה והנאת המעיים, זולת בתשו' כת"ס שרצה לחלק דדין ברכה אחת מעין ג' כברכה ראשונה לענין זה].
נמצאו שלושת דרכים בדין אכילה דברכה"נ.
א. דהנאת גרונו עיקר, כשאר דיני אכילה דאיסורים וכיו"ב. ב. דלענין ברכה"נ הנאת מעיו עיקר. ג. דיש חילוק בדבר, לענין ברכה ראשונה הנאת גרונו עיקר, ולענין בהמ"ז ושאר הברכות שאחר האכילה הנאת מעיו עיקר. ועי' שו"ת לבושי מרדכי או"ח סי' ל"ב ושו"ת מנחת יצחק ח"ג סי י"ח אות כ"ג וכ"ד שנדרשו לדין חולה שאוכל דרך שפופרת לבית מעיו ואין אוכל בפיו כדרך אכילה, והכריעו דיש לצאת הברכה מאדם אחר ולא לברך לבד, שלא ליכנס לבית מבוא הספק.
- ב -
והנה נידו"ד בדין מי שאיבד את חוש הטעם, תליא לכאורה בנידון הנ"ל, דמכיון שאין נהנה מטעמם הטוב והערב של המאכלים, נמצא שרק מעיו נהנים במאכלו. ומאחר שרבים והמונים באו למצב זה עם התפשטות הנגיף לאלפים ורבבות בארה"ק, ובאו כולם לדרוש את דבר ה' לידע פסקו של דבר את המעשה אשר יעשון, נעשתה כל הגולה כמדורת אש, כי מי יוכל יעמוד במקום גדולים ולהכריע בין ההרים הרמים, בדבר זה אשר נבוכו בו גדולי האחרונים ואין לו הכרע.
ולמעשה נחלקו פוסקי זמנינו וגדולי המורים לכמה דרכים כדרכה של תורה, יש שכיוונו בפלס משקלם, והורו לחלק שאין לברך ברכה ראשונה לפני האכילה, מאחר שלענין ברכה ראשונה בודאי דעת רוב האחרונים שהנאת הגרון עיקר, אבל ברהמ"ז ושאר ברכה אחרונה יש לברך אף שאין מרגישים טעם באכילה כלל, עפי"ד הפוסקים הנ"ל שברכה אחרונה בא על השובע והנאת המעיים ומילוי הקיבה, וכן פסק הגרש"ק הכהן גרוס שליט"א בגליון עלים לתרופה (פ' פנחס ופ' מטות - מסעי ש. ז.).
והגאון ר' יעקב מאיר שטרן שליט"א (בתשובה שכתב בזה, ובשיעוריו לרבים) הורה לחלק באופן אחר, דלמעשה יש לנקוט שכל הנאה מחייבת ברכה, הנאת גרונו לחוד או הנאת מעיו לחוד, ולכן בנידו"ד שאין האדם נהנה בגרונו מאכילתו, אזי כשאוכל לשבוע ולהשקיט רעבונו מברך תחילה וסוף מצד הנאת המעיים, אך כשאוכל כמתעסק בעלמא שלא לשבעו אין מברך על אכילתו, שהרי אינו נהנה לא במעיו ולא בגרונו.
ואכן מצאתי סעד לזה, בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' פ"ח אות ג' בהג"ה) שכתב כדברים אלו ממש, שיתכן דלענין ברכה"נ בין הנאת גרונו עיקר ובין הנאת מעיו עיקר, ודי באחד מהם, וכן בס' ברכת הבית (נדפס שנת ה'תרנ"ג, הביאו הרבה אא"ז הרה"ק בעל חלקת יהושע מביאלא זצ"ל לדינא בקונטרס ברכת הנהנין שלו) שער א' דין נ"ו נתייחס לשאלה זו ממש, וכתב "חולה שנתקלקל האיצטומכא שלו עד שאינו מרגיש שום טעם במאכל אינו מברך, וצ"ע בזה דאפשר כיון דנהנה במזונו ששבע ממנו מברך", הרי דנסתפק שמא די בהנאת מעיו לחוד.
אך יל"ע טובא בהוראה זו, כי לא מצינו לגדולי האחרונים הנ"ל דעה הסוברת ששני ההנאות עיקר, וששייך לברך על כל הנאה שהוא, הנאת מעיים לחוד או הנאת גרון לחוד.
ורבים מפוסקי זמנינו פסקו כדעת הפנמ"א ודעימיה דהנאת מעיו עיקר לברכה"נ, ומורים בנידו"ד לברך תחילה וסוף מה"ט דהנאת מעיו עיקר אף שאין נהנה בגרונו, ודעתם שענין הנאת מעיים הוא לאו דוקא באוכל לשבעו כשהוא רעב, וראה מזה באות הבא. וצ"ע טובא אף בזה שהרי ספק ברכות להקל, ובפרט בזה שכמדומה דעת רוב גדולי הפוסקים שהנאת גרונו עיקר, עכ"פ לענין ברכה ראשונה.
- ג -
אכן אחר העיון בהני שמעתתא, יראה דסוגיות הש"ס והפוסקים אינם הולמים רוח דברים אלו, ובהקדם דהנה משנה שלמה שנינו בפ' שלשה שאכלו (ברכות מד.) ונפסק בטוש"ע סי' ר"ד סעי' ז', דהשותה מים שלא לצמאו אין מברך עליו (ולרוב הדיעות היינו אף לענין ברכה אחרונה), וטעמא דמילתא לפי שאין טעם למים ולכן אין מברך עליהם רק בששותה לצמאו.
העולה לכאורה מזה דבשותה לצמאו מברך על הנאת מעיו אף בדליכא הנאת גרונו שאין נהנה שחיכו וגרונו מטעם מסויים, ומאידך מהא דנשנה דין זה רק לענין מים מבואר דבשאר משקין מברך עליהם תחילה וסוף אף בשותה שלא לצמאו מחמת טעמם הערב כמבואר בראשונים ובפוסקים, ונמצא שהנאת הגרון בלבד מחייבת ברכה אף בלא הנאת מעיים.
והגרי"מ שטרן שליט"א בנה יסודו מהאי דינא, דיש לברך בין על הנאת גרון לחוד ובין על הנאת מעיים לחוד, דמהאי טעמא צריך לברך בשתיית מים לצמאו, ועל שאר משקין אף שלא לצמאו.
אכן יש פתחון פה להשיב, דלעולם הנאת גרונו עיקר, והא דיש לברך על מים בששותה לצמאו, הוא משום שבזה נהנה גרונו ע"י הרגשת לחלוחית המים, וכ"כ הגרש"ק גרוס שליט"א שם.
והתמיה בזה עצומה ועולה מאליה לכל מעיין בר דעת, היתכן שכל גדולי הפוסקים והאחרונים הנ"ל שדנו בדבר ונחלקו אי הנאת גרונו עיקר או הנאת מעיו, לא נדרשו כלל לפתרון ופירוש משנה ערוכה זו שממנה יתד ופינה לענין זה, ולכל הצדדים צריך לידחק ולהתיישב בהבנת דין זה.
וביותר קשיא טובא, דזה נראה פשוט לדעת הפנמ"א ודקיימי בשיטתיה דס"ל הנאת גרונו עיקר, שכל אכילה שמכניס האדם למעיו בסתם חשיבא הנאת מעיו, ולאו דוקא באוכל לשבעו כשהוא רעב, מלבד באוכל אכילה גסה אחר שמילא כריסו הרבה עד שקץ במזונו, דקיי"ל (בנזיר כג. ובשו"ע סי' תע"ו סעי' א' לענין אכילת מצוה, וכן ביומא פא: ובשו"ע סי' תרי"ב סעי' ו' לענין אכילה ביוהכ"פ, ובמג"א סי' קצ"ז סקי"ב לענין ברכה"נ) דלא חשיב אכילה והנאת מעיים כלל, כי לא נזכר בכל סוגיות הש"ס והפוסקים כדבר הזה שברכת הנהנין תחילה וסוף הוא רק כשאוכל לשבוע ולשבור רעבונו, ובהאי דינא דשותה מים לצמאו עולה בפירוש שצריך לברך בשתיית שאר משקין אף כשאין שותה לצמאו, ובהכרח דחשיב הנאת מעיו אף בכה"ג, וכשם שלשיטת ריש לקיש דהנאת מעיו עיקר אף באכילת איסורים לא מצינו שחיוב מלקות הוא רק באוכל בעודו רעב לשבעו, וא"כ צריך ביאור ותלמוד בדין זה שאין לברך על שתיית מים אלא לצמאו, הלא אף כשאינו שותה לצמאו חשיב הנאת מעיים.
ולבד מזה, ישנם כו"כ תהיות וקושיות וראיות עצומות המובילים בהכרח ליסוד גדול ומסקנא מחודשת, והגם שבהשקפה ראשונה נראה כדבר חידוש, הרי"ז ברור כשמש ונשען על יסודות איתנים, כפי שיובאו בסמוך אות ד' בעזה"י.
יסוד זה כבר כתוב בפסקי תשובות (סי' ר"ד אות י"ג וי"ט, ובסי' תע"ה הע' 69) שדן בשאלתן בדין ברכת הנהנין לחולה שאיבד את חוש הטעם עד שאין מרגיש טעם באכילתו, ופסק דיש לברך על אכילתו תחילה וסוף, דכל שאוכל בדרך אכילה ושתיה הרי"ז בגדר שהחיך נהנה ממנו, כי עצם עיכול המאכל ושתיית המשקה ובליעתו בגרונו בדרך אכילה ושתיה הנאה היא לאדם, ואי"צ דוקא הנאת החיך מטעמו הערב של המאכל.
ולא מצינו בשום מקום שיהיה נפקותא בפלוגתת ר' יוחנן ור"ל, אם צריך לחוש וליהנות מטעמו הערב של המאכל, וענין המחלוקת הוא מהו עיקר האכילה, חלק האכילה בפה והבליעה או חלק השובע והנאת המעיים, וזהו הבנת כל הנפק"מ שביניהם המבוארים בסוגיית הש"ס שם, כגון אם שיירי המאכל שנבדקו בחניכיים ולא נכנסו למעיו מצטרפים לשיעור כזית, וכן בהכניס כזית שלם לפיו ובלעו בבית הבליעה לחצאין, וכן במי שאכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכל חצי זית, דגרונו נהנה בכזית ומעיו בחצי זית. ובפוסקים מבואר עוד נפקותא בחולה שאין אוכל דרך גרונו, ומכניס האוכל למעיו דרך נקב בגופו רח"ל, וכיוצ"ב.
ולפי"ז יש לבאר הא דהשותה מים שלא לצמאו אינו מברך תחילה וסוף, שדין מיוחד הוא בשתיית מים, משום שמציאות המים עומד רק להרוות צימאון האדם, ולא להנאה ותענוג כי אין למים טעם כלל, ודרך בנ"א לשתותו רק מחמת צמאון, ולכן כששותה שלא לצמאו אי"ז בכלל 'דרך שתיה', וכדקיי"ל בכמה דוכתי שא"א לברך ברכה"נ על דברים שאינם עומדים לאכילה במהותם (עי' סי' ר"ב סעי' ד' וט"ז, ועוד) והרי"ז כאוכל עץ או חתיכת אדמה שלא שייך ענין ברכה עליהם.
ולכן כששותה לצמאו מברך תחילה וסוף שכן דרך שתיה, ויש בו הנאת גרון והנאת מעיו, ובשותה שלא לצמאו אינו מברך משום שאין דרך שתיה בכך. וממילא לא שייכא האי דינא כלל לפלוגתת הפוסקים אי הנאת הגרון עיקר או הנאת מעיים, ומשו"ה לא נזכר דין זה בדברי האחרונים כלל.
ואין לתמוה ע"ז, כיצד שייך להחשיב שתיית מים העומדים לשתיה שאינו דרך שתיה כלל, כי מצינו כן בכמה דוכתי, כגון בדין אכילה גסה, דקיי"ל שמי ששבע מאד ואוכל אכילה גסה עד שנפשו קצה באכילה מרוב שובע, וכן במי שקץ במזונו מכל סיבה שהיא, שאין לברך על אכילה זו לפי שאי"ז צורת ודרך אכילה (כנ"ל מכמה דוכתי, וראה בהרחבה במשנה למלך יסודי התורה פ"ה שהרחיב מאד בכ"ז).
ויתירה מזאת קיי"ל (סי' ר"י ס"ב, ומקורו מברכות יד.) בדין מטעמת, שהטועם את התבשיל עד רביעית אי"צ לברך אפילו שבולע המאכל ומכניסו למעיו, לדעת רוב הראשונים והפוסקים. ומבואר בפוסקים טעם הדבר דכיון שכוונתו לטעום המאכל ולא לאוכלו לא חשיב דרך אכילה וא"א לברך ע"ז, הרי דאפילו במאכל טוב ומשובח ובאופן שנהנה ממנו בגרונו ומעיו אין לברך עליו כשאינו בדרך אכילה. ואף לשיטת רבינו חננאל (הנ"ל באות א') שבאם בולע צריך לברך, ובמג"א סק"י פסק כוותיה, היינו משום דס"ל דבכה"ג שנהנה בגרונו ובמעיו הנאת המעיים עושהו לצורת אכילה, וחשיב דרך אכילה אף שכוונתו לטעימה. אבל בשתיית מים שלא לצמאו שאין דרך בנ"א לשתותו כלל באופן זה, בודאי אינו בכלל 'דרך שתיה'.
- ד -
ועתה יתבאר בס"ד ההכרח המובהק לדבר זה, דכל שאוכל כדרך אכילה ושתיה נחשב הנאת חיך וגרון בעצם האכילה והשתיה, אף בלא הרגשת טעמו הטוב של המאכל, שמיוסד הוא על אדני פז, מכמה ראיות עצומות, ואפרטם אחד לאחד.
המורם מכל זה לעניננו במי שאיבד את חוש הטעם ואין מרגיש טעם באכילתו, דפשוט כביעתא בכותחא שצריך לברך על מאכלו תחילה וסוף, אפילו כשאין מרגיש טעם באכילתו כלל, ואף כשאין אכילתו באה לסעוד ולהשביע רעבונו, כי כל שאוכל ושותה כדרך אכילה ושתיה בחיכו וגרונו נהנה הנאת גרון והנאת מעיים מעצם האכילה והבליעה בגרונו, אף בלא הרגשת טעמו הטוב של האוכל והמשקה. וכ"ה בשאר עניני האכילה שבכולי תלמודא, אכילת איסורים, אכילת מצוה, אכילה ביוהכ"פ, וכיוצ"ב.
